שנתיים ברצף בראש אירופה: זוכרים איך ישראל זכתה באירוויזיון פעמיים גב אל גב?

מי שהיה כאן באביב 1978 זוכר את הלילה ההוא. כל המשפחה צמודה למקלט הרדיו, סופרים נקודות במתח, ואז: ישראל מנצחת באירוויזיון בפעם הראשונה. "א-ב-ני-בי" של יזהר כהן ולהקת אלפא-ביתא הפך כמעט בן-לילה למעין המנון לא רשמי.

ואז קרה הדבר הנדיר: שנה אחרי, ב-1979, ישראל עשתה זאת שוב, והפעם גם אירחה את התחרות בירושלים. "הללויה" של גלי עטרי ולהקת חלב ודבש הביא ניצחון שני ברצף. תחשבו על זה רגע: מדינה קטנה וצעירה, שתי שנים זו אחר זו בראש אירופה.

למה זה הרגיש כמו ניצחון של כולם?

כי באותה תקופה היה ערוץ אחד, שידור אחד, ולילה אחד שכל המדינה חוותה ביחד. כשהשיר ניצח, לא היה אדם שלא חגג. זה לא היה ניצחון של זמר: זה היה ניצחון שכל מי שישב מול המסך הרגיש שייכות אליו.

"הללויה", דרך אגב, חצתה מזמן את גבולות הזירה הזאת. היא הפכה לשיר ששרים בטקסים, באירועים, וברגעים הגדולים שמבקשים מילה אחת גדולה. לא רע בשביל שיר שנכתב כדי לנצח תחרות.

ומה קרה לאנשים שמאחורי הקסם?

יזהר כהן המשיך לקריירה ארוכה על במות הזמר בארץ. גלי עטרי נשארה אחת הזמרות האהובות והפעילות שלנו עד היום, עם קול שלא איבד דבר. הם לא רכבו על רגע אחד: הם בנו עליו חיים שלמים של מוזיקה.

אז למה זה עדיין מרגש אותנו?

כי שני הלילות האלה תפסו תחושה ישראלית נדירה של שמחה משותפת: בית אחרי בית, אותו שיר, אותו רגע. כשאנחנו שומעים את "הללויה" היום, אנחנו לא מתגעגעים רק לשיר. אנחנו מתגעגעים לרגע שבו כל כך הרבה אנשים שמחו על אותו דבר בבת אחת.

ואת הצמרמורת הזאת, מתברר, שום ועדת שופטים בעולם לא הייתה צריכה לתת לנו עליה ניקוד: היא הייתה שלנו מההתחלה.