נוסטלגיה

אלה אולי הראשונות להיעלם. 'אִיצְטָבָּה': מדף; 'לֵיצָן' שאמרנו במובן של שובב; 'בְּרוֹגֶז' שעוד שורד, אבל 'שלום ברוגז' כבר פחות. 'נוּ', שמכיל עולם שלם של ציפייה וחוסר סבלנות. 'פֶּכְצֶ'בְקֶס', חפצי נוי קטנטנים; 'שְׁמַטֶס', סמרטוטים או דברים חסרי ערך; ו'מֶצִיעָה' שאומרים על מי שלא ממש מציאה. כמה מאלה עוד נשמעות אצלכם בבית?

אם זכרתם שלוש ומעלה: אתם בהחלט ילדי שנות ה-80. אבל השאלה המעניינת היא לא כמה זכרתם, אלא למה. למה אנחנו זוכרים ג'ינגל מלפני ארבעים שנה ושוכחים איפה שמנו את המשקפיים לפני חמש דקות? התשובה קשורה בכך שהזיכרונות האלה נצרבו בגיל צעיר, עם מנגינה ועם רגש, וזיכרונות כאלה נשמרים עמוק במיוחד.

כאן טמון הלב של העניין. כששואלים סבתא 'כמה קמח?', התשובה כמעט תמיד היא 'עד שזה מרגיש נכון', או 'כוס, אולי קצת יותר'. זה מתסכל למי שרוצה מתכון מדויק, אבל זה בדיוק הידע שאי אפשר להעתיק מספר. ה'בערך' הזה הוא שנים של ניסיון: היד יודעת מתי הבצק רך מדי, העין יודעת מתי הצבע נכון, האף יודע מתי 'מוכן'.

'קרובים קרובים', מהקומדיות האהובות בתולדות הטלוויזיה הישראלית, ריכזה משפחה שלמה של דמויות בלתי נשכחות. הסדרה, ששודרה בשנות ה-80 וזכתה גם לעונות המשך, הפכה כל אחת מהדמויות לשם דבר. השחקנים שגילמו אותן המשיכו לקריירות ארוכות ומכובדות בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה הישראלית: חלקם הפכו לפנים המוכרות ביותר בארץ במשך עשורים.