הסוסיתא: המכונית הכחול-לבן שגמלים כביכול אכלו: הסיפור האמיתי מאחורי הבדיחה

מי שנסע בכביש ישראלי בשנות ה-60 וה-70 מכיר את הצליל, את הצורה, ואת הבדיחות. הסוסיתא לא הייתה רק מכונית: היא הייתה ניסיון ישראלי גאה לבנות רכב משלנו, מפיברגלס, בתקופה שבה כל דבר כחול-לבן היה מקור לגאווה. אבל איפשהו בדרך, היא הפכה מסמל של תקווה לסמל של בדיחה, ודווקא בגלל זה אנחנו עדיין זוכרים אותה.

מפעל "אוטוקרס" בחיפה ייצר את הסוסיתא מ-1960, ומאחורי הרעיון עמד חזון פשוט: רכב זול, קל, שאפשר לייצר בארץ בלי תעשיית פלדה כבדה. המרכב היה עשוי שרף ופיברגלס, מה שחסך משקל ועלות, אבל גם פתח פתח לאינסוף בדיחות.

למה כולם צוחקים על הגמלים?

האגדה הכי מפורסמת מספרת שגמלים במדבר נהגו לכרסם את מרכב הפיברגלס, כביכול בגלל ריח אורגני בחומר. האם זה קרה באמת? אין לזה תיעוד אמין אחד, ורוב ההיסטוריונים של הרכב הישראלי סבורים שזו בדיחה שהתגלגלה והפכה למיתוס. אבל הנה הדבר המעניין: דווקא הבדיחה הזאת היא מה ששמר על הסוסיתא בזיכרון הלאומי הרבה אחרי שהאחרונה ירדה מהכביש.

בסך הכל יוצרו כ-30 אלף כלי רכב במשפחת הסוסיתא והקרמל לאורך כשני עשורים, עד שהמפעל נסגר ב-1981. בעולם שבו טויוטה ויפן הציפו את השוק במכוניות אמינות וזולות, רכב פיברגלס מתוצרת מקומית פשוט לא יכול היה להתחרות.

אז למה אנחנו מתגעגעים דווקא אליה?

כי הסוסיתא מייצגת תקופה שבה מותר היה לנו לחלום בגדול ולהיכשל בלי בושה. מדינה צעירה ניסתה לבנות הכל בעצמה: מטוסים, מכוניות, תרופות, ולא תמיד הצליחה. אבל הניסיון עצמו היה הסיפור. כשאנחנו מחייכים על הסוסיתא, אנחנו מחייכים על נעורים של מדינה שלמה.

היום סוסיתא משומרת במצב טוב יכולה להגיע לעשרות אלפי שקלים בקרב אספנים, ומופיעה בתערוכות רכב נוסטלגי. הגמלים, מסתבר, לא אכלו את כולן.

ואולי זה הלקח: לפעמים מה שנכשל מסחרית מצליח בגדול בזיכרון. הסוסיתא לא ניצחה בכביש: היא ניצחה בלב.