20 מילים בעברית שאף אחד מתחת לגיל 40 כבר לא מבין: כמה מהן אתם עדיין אומרים?

זה קורה לכולנו בשלב כלשהו: אומרים מילה שנראתה לנו הכי טבעית בעולם, ומקבלים מהנכד מבט תמה. 'מה זה?'. ופתאום מבינים: המילה הזאת, שליוותה אותנו כל החיים, פשוט נעלמה מהשפה של הדור הצעיר. השפה העברית, כמו כל שפה חיה, משתנה בלי שנרגיש, ולוקחת איתה מילים שלמות.

חלק מהמילים שנעלמו הגיעו מהיידיש, חלק מהלדינו או מהערבית, וחלק פשוט יצאו מהאופנה כשהטכנולוגיה השתנתה. ריכזנו 20 כאלה. תקראו, ותבדקו: כמה מהן אתם עדיין משתמשים בהן? וכמה מהן הנכדים שלכם בכלל לא יבינו?

המילים שהגיעו מהיידיש ושל סבא וסבתא

אלה אולי הראשונות להיעלם. 'אִיצְטָבָּה': מדף; 'לֵיצָן' שאמרנו במובן של שובב; 'בְּרוֹגֶז' שעוד שורד, אבל 'שלום ברוגז' כבר פחות. 'נוּ', שמכיל עולם שלם של ציפייה וחוסר סבלנות. 'פֶּכְצֶ'בְקֶס', חפצי נוי קטנטנים; 'שְׁמַטֶס', סמרטוטים או דברים חסרי ערך; ו'מֶצִיעָה' שאומרים על מי שלא ממש מציאה. כמה מאלה עוד נשמעות אצלכם בבית?

המילים שנעלמו כי הטכנולוגיה השתנתה

כאן ההיעלמות הכי הגיונית: אי אפשר להשתמש במילה לחפץ שכבר לא קיים. 'מוֹנִית שֵׁרוּת' עוד שורדת, אבל 'אַסִּימוֹן' לטלפון הציבורי? נעלם כליל, וקשה אפילו להסביר לילד מה זה היה. 'גְּלוּיָה' שכתבנו בדואר; 'טֶלֶקְס'; 'פִּנְקָס צֶ'קִים'; ו'הַקְלָטָה מֵהָרַדְיוֹ' על קלטת, כל אלה שייכים לעולם שכבר אין לו מקבילה ביום-יום של הצעירים.

המילים העבריות 'הגבוהות' שהוחלפו בלועזיות

כאן דווקא יש מי שיתעצב. מילים עבריות יפות שהוחלפו במילה לועזית קצרה. אמרנו 'מַרְאָה' ולא 'מירור', 'שׁוֹאֵב אָבָק' ולא סתם 'שואב'. 'מַחְשֵׁב כִּיס' היה מה שהיום סתם 'מחשבון'. 'מַזְכִּירָה' שהפכה פחות מקובלת, ו'בֵּית מִרְקַחַת' שכמעט תמיד הוחלף ב'פארם'. השפה הולכת ומתקצרת, וזה מרוויח מהירות, אבל לפעמים מאבד יופי.

הביטויים השלמים שכבר לא נשמעים

לא רק מילים בודדות: גם ביטויים שלמים נעלמים. 'חַבַל עַל הַזְּמַן' עוד שורד אבל שינה משמעות; 'סוֹף הַדֶּרֶךְ' הפך לדבר אחר; 'אֵין דְּבָרִים כָּאֵלֶּה' פחות נשמע. 'תֵּשֵׁב בְּשֶׁקֶט כְּמוֹ בֶּן אָדָם', 'אַל תַּעֲשֶׂה לִי טוֹבוֹת', ו'מָה אַתָּה, מְשֻׁגָּע?', כולם ביטויים שהדור שלנו אומר באופן טבעי, ושהצעירים מחליפים בביטויים משלהם, לעיתים שאולים מאנגלית.

המילים מהמטבח והבית שהתחלפו

גם המטבח שלנו דיבר פעם אחרת. 'מַחְבַּת' עוד שורדת, אבל 'מַעֲרוֹךְ' לגלגול בצק כבר נשמע נדיר, ו'כִּירַיִם' הוחלף אצל רבים ב'גז' או 'אינדוקציה'. 'מִקְרָר' עוד חי, אבל 'מַזְנוֹן' לארון המטבח כמעט נעלם. ואיך קראנו לסיר הלחץ הישן? 'סִיר פֶּלֶא'. הצעירים של היום לא תמיד יזהו את השמות האלה, גם אם הם משתמשים בכלים עצמם כל יום. כמה מהמילים האלה אתם עדיין אומרים בלי לחשוב?

ויש קבוצה שלמה של מילים שקשורות לכסף ולמסחר של פעם. 'גְּרוּשׁ' שכבר אינו מטבע, 'לִירָה' שקדמה לשקל, 'אֲגוֹרָה' שעוד קיימת אך כמעט לא בשימוש. מי שאומר 'זה לא שווה גרוש' מצטט עולם כלכלי שלם שכבר אינו קיים, וזו אולי הדוגמה הכי יפה לאיך השפה שומרת בתוכה היסטוריה.

המילים מהצבא והמדינה הצעירה שהתיישנו

דור שלם גדל על שפה שספגה הרבה מהעשורים הראשונים של המדינה. 'תָּלוּשׁ' של מצרכים, 'צֶנַע' שהפך לשם נרדף לתקופה שלמה, 'הַסְתַּדְּרוּת' שהייתה פעם מילה שכל בית הכיר היטב. 'קוּמְקוּם' עוד שורד, אבל 'פְּרִימוּס': אותו פתיליה ישן לבישול, כבר נשמע כמו מילה מספר היסטוריה. גם 'מָגֶבֶת' ו'סְפּוֹנְגָ'ה' עוד חיות, אבל פחות ופחות בפי הצעירים. כל אחת מהן נושאת איתה ריח של תקופה.

המילים של בית הספר והילדוּת

ואלה אולי הכי מתגעגעים אליהן. 'מַחְבֶּרֶת חֲמִשִּׁיָּה', 'טִיּוּל שְׁנָתִי', 'מַחְוָן' לסימון תשובות. 'גּוֹלוֹת' ששיחקנו בהן בחצר, 'קְלָאס' המשחק עם האבן, 'חָמֵשׁ אֲבָנִים'. גם 'גְּנִיבַת דֶּגֶל' ו'תּוֹפֶסֶת': משחקי חצר שלמים, נדחקו מפני מסכים. הילדים של היום משחקים אחרת, ולכן גם המילים האלה, שהיו עבורנו מובנות מאליהן, הופכות לזרות עבורם. וכשמילה של משחק נעלמת, נעלם איתה גם קצת מהמשחק עצמו.

אז למה בכלל מילים נעלמות?

זה לא 'קלקול' של השפה, גם אם זה מרגיש ככה. בלשנים מסבירים שזו תכונה של כל שפה חיה: מילים נכנסות ויוצאות בהתאם לצרכים, לטכנולוגיה ולהשפעות חיצוניות. העברית המודרנית עצמה היא דוגמה מופלאה, שפה שהוחזרה לחיים לפני כמאה שנה ומאז גדלה והשתנתה ללא הרף. כל דור מוסיף מילים משלו, ובאותה מידה משאיר אחריו מילים שהתיישנו.

ואיך מילים חדשות מחליפות את הישנות?

במקביל להיעלמות, נכנסות מילים חדשות, ודווקא כאן מתגלה הפער בין הדורות. הצעירים מדברים שפה ספוגה אנגלית ורשתות חברתיות: 'לעשות לייק', 'לסטורי', 'קרינג' ועוד עשרות ביטויים שלנו נשמעים זרים בדיוק כמו ש'אסימון' נשמע להם. זו לא תופעה חדשה: כל דור מאז קום המדינה, לפני יותר מ-75 שנה, הוסיף את הסלנג שלו, מ'אחלה' של פעם ועד הביטויים של היום. ההבדל הוא שהיום הקצב מהיר יותר, וההשפעה של האנגלית והרשת חזקה במיוחד. כך נוצר מצב שבו סבא ונכד מדברים עברית, אבל לא בדיוק את אותה עברית.

אבל יש כאן גם משהו אישי. כל מילה כזו נושאת איתה רגע, מקום, אדם. כשסבתא אמרה 'תביא לי את האיצטבה', זה היה הקול שלה, המטבח שלה, התקופה ההיא. כשהמילה נעלמת, חלק קטן מהזיכרון הזה הולך איתה.

אז הנה הצעה: בפעם הבאה שהנכד יסתכל עליכם במבט תמה כשתאמרו מילה 'מוזרה', אל תתקנו את עצמכם: תסבירו לו. תספרו לו מאיפה המילה הגיעה, מי אמר אותה בבית, ולמה. ככה המילים האלה לא באמת נעלמות, הן רק עוברות הלאה. שלחו את הרשימה הזאת למשפחה, ותראו כמה מילים נוספות יצוצו לכם בזיכרון. כי שפה, בסופו של דבר, היא הדבר הכי חי שיש, והיא חיה רק כל עוד ממשיכים לדבר אותה.