מ'קרובים קרובים' ל'רמת אביב ג'': הסדרות שגדלנו עליהן, ומה קרה לשחקנים מאז

היו ערבים שבהם הארץ פשוט עצרה. לא היו מאות ערוצים, לא הזרמה לפי דרישה, ולא 'נצפה בזה אחר כך'. הייתה סדרה אחת, בשעה אחת, וכל המשפחה התיישבה מולה יחד. הדמויות הפכו לבני בית: דיברנו עליהן בעבודה למחרת, רבנו על מה יקרה בפרק הבא. אם גדלתם בישראל של שנות ה-80 וה-90, יש כמה שמות שיחזירו אתכם מיד לסלון ההוא.

בואו ניזכר בכמה מהן, ובדרך נבדוק מה עלה בגורל השחקנים שליוו אותנו, ולמה דווקא הסדרות האלה נשארו חרוטות עמוק כל כך.

'קרובים קרובים': איך קומדיה הפכה למשפחה של כולנו?

'קרובים קרובים', מהקומדיות האהובות בתולדות הטלוויזיה הישראלית, ריכזה משפחה שלמה של דמויות בלתי נשכחות. הסדרה, ששודרה בשנות ה-80 וזכתה גם לעונות המשך, הפכה כל אחת מהדמויות לשם דבר. השחקנים שגילמו אותן המשיכו לקריירות ארוכות ומכובדות בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה הישראלית: חלקם הפכו לפנים המוכרות ביותר בארץ במשך עשורים. עד היום, אזכור של הסדרה מעלה חיוך אצל כל מי שזוכר.

'רמת אביב ג'': הדרמה שכולם דיברו עליה?

אם 'קרובים קרובים' הצחיקה, 'רמת אביב ג'' של שנות ה-90 ריתקה. הטלנובלה הישראלית הזאת הביאה דרמה, רומנים ותככים ישר לסלון, והפכה לשיחת היום של הארץ. רבים מהשחקנים הצעירים שצמחו ממנה הפכו אחר כך לכוכבים מבוססים: בקולנוע, בטלוויזיה ועל בימת התיאטרון. הסדרה סימנה תקופה שבה הטלנובלה הישראלית המקורית פרחה, ופתחה דלת לדור חדש של יוצרים ושחקנים.

ומה עם הסדרות שילדים ראו אחרי בית הספר?

לא רק המבוגרים זוכרים. דור שלם גדל על תוכניות ילדים מקומיות אהובות, ועל סדרות נוער ששודרו אחר הצהריים. הדמויות האלה ליוו את הילדים בדיוק בגיל שבו הכל נחרת עמוק. רבים מהשחקנים שהתחילו שם המשיכו לקריירות בוגרות, וחלקם הופכים מדי פעם לאורחים מבוקשים בתוכניות נוסטלגיה: בדיוק כי הקהל שגדל עליהם מתגעגע.

ומה עם 'זהו זה!': ההומור שאיחד את כולנו?

אי אפשר לדבר על הטלוויזיה ההיא בלי 'זהו זה!', תוכנית הסאטירה והבידור שליוותה את הארץ שנים, בעיקר בערבי שישי ובחגים. המערכונים שלה הפכו לחלק מהשפה, והדמויות והמשפטים מתוכה מצוטטים עד היום. השחקנים שעמדו מאחוריה הפכו לכמה מהפנים האהובות בתרבות הישראלית, והמשיכו לקריירות בולטות בטלוויזיה, בתיאטרון ובקולנוע. מה שהפך אותה למיוחדת היה שכל המשפחה צחקה יחד: הילדים מבדיחה אחת, המבוגרים מאחרת, וכולם מול אותו מסך.

וזה אולי סוד הקסם של אותה תקופה: התוכניות נכתבו מתוך הנחה שכל הארץ צופה. הבדיחות היו 'שלנו', ההקשרים היו מקומיים, וכולם הבינו את אותה רמיזה. כשמשפט ממערכון הפך לציטוט בעבודה למחרת: זה היה כי באמת כולם ראו. היום קשה לדמיין שתוכנית אחת תאחד ככה את הארץ.

למה אנחנו זוכרים את הדמויות האלה טוב יותר מאנשים אמיתיים?

יש לזה הסבר. כשכל הארץ צופה באותה סדרה באותה שעה, נוצרת חוויה משותפת שכמעט נכחדה היום. הדמויות נכנסו לבית פעם בשבוע, באופן קבוע, לאורך שנים, וזה יוצר תחושת קרבה אמיתית. בנוסף, רבים מאיתנו צפו בהן בגיל צעיר יותר, כשהזיכרון 'סופג' חזק במיוחד. לכן דמות מסדרה ישנה יכולה להרגיש מוכרת יותר משכן שאנחנו פוגשים כל יום.

ולמה דווקא עכשיו הנוסטלגיה הזאת חוזרת?

כי בעולם של אינסוף תוכן, אנחנו מתגעגעים דווקא למעט המשותף. פעם, סדרה הצליחה כשכל הארץ ראתה אותה; היום, גם הלהיט הגדול ביותר נצפה על ידי חלק קטן בלבד, כל אחד בזמנו. הצפייה המשותפת: אותה תחושה ש'כולם מדברים על אותו דבר', היא בעצם מה שאנחנו מתגעגעים אליו. הסדרות הישנות הן רק התירוץ. ההתרגשות האמיתית היא לזכרון של תקופה שבה היינו ביחד מול אותו מסך.

ומה קרה לשחקנים מאז, ולמה זה מרגש אותנו?

רבים מהשחקנים שגדלנו עליהם המשיכו לקריירות ארוכות ומפוארות, ונוכחים עד היום על מסכי הטלוויזיה ובימות התיאטרון בישראל. אחרים בחרו להתרחק מהאור, לעבור מאחורי הקלעים, או פשוט לחיות חיים שקטים יותר. ויש כאלה שכבר אינם איתנו, ושאזכור שמם מעלה גוש בגרון אצל מי שגדל עליהם. הסקרנות הזאת: 'מה עלה בגורלם', היא טבעית לגמרי: הדמויות האלה ליוו אותנו בגיל שבו הכל נחרת עמוק, ולכן אנחנו מרגישים כלפיהן קרבה כמעט משפחתית, גם אם מעולם לא פגשנו אותן.

וזה אולי החלק המרגש: לעקוב אחרי השחקנים האלה זה כמו לעקוב אחרי עצמנו. הם התבגרו כשאנחנו התבגרנו, הזדקנו כשאנחנו הזדקנו. כשרואים שחקן אהוב מאותן שנים מופיע שוב על המסך, רבים מרגישים גל של חום, כי הוא מזכיר להם לא רק את הסדרה, אלא את מי שהם עצמם היו אז, בסלון ההוא, מול אותו מסך.

וזו אולי הסיבה שאזכור של 'קרובים קרובים' או 'רמת אביב ג'' מצליח לחבר בין דורות. כשאתם מספרים לנכדים על הסדרות שגדלתם עליהן, אתם לא רק מספרים על טלוויזיה: אתם מספרים על איך נראו החיים אז, כשמשפחה התיישבה יחד מול מסך אחד, בלי טלפונים, בלי הסחות דעת, רק הסיפור והאנשים שאהבתם.

אז הנה הזמנה: שבו עם בני המשפחה, ונסו להיזכר יחד: איזו סדרה עצרה אתכם בערב? איזו דמות לא יכולתם בלעדיה? שלחו את הכתבה לחברים מאותו דור, ותגלו שכל אחד זוכר משהו אחר. כי הסדרות ההן אולי ירדו מהמסך מזמן, אבל הן עדיין משדרות, ישר אל הזיכרון.