לפני הפלייליסטים: למה שירה בציבור עם נעמי שמר עשתה לנו טוב יותר מכל אוזנייה

לפני שהיו אוזניות, פלייליסטים ואלגוריתמים שיודעים בדיוק מה אתם אוהבים, הייתה צורת מוזיקה אחרת לגמרי: כולם שרים יחד, מאותו דף, באותו רגע. השירה בציבור הייתה לב התרבות הישראלית, ובמרכזה עמדה אישה אחת, נעמי שמר.

שמר, ילידת קבוצת כנרת ב-1930, כתבה והלחינה כמה מהשירים המזוהים ביותר עם ישראל: "ירושלים של זהב", "לו יהי", "אנשים טובים". אבל מעבר לשירים הספציפיים, היא נתנה למדינה צעירה משהו לשיר עליו ביחד.

מה כל כך מיוחד בלשיר ביחד?

מחקרים על שירה קבוצתית מראים שכשאנשים שרים יחד, קצב הלב שלהם מסתנכרן ורמות הורמוני הלחץ יורדות. כלומר, התחושה ההיא של חמימות שכולנו זוכרים מערב שירה בציבור: היא לא רק רגש. היא תגובה פיזיולוגית אמיתית של הגוף לחיבור.

בשנות ה-60 וה-70, ערבי שירה בציבור מילאו אולמות, בתי תרבות וחדרי אוכל בקיבוצים. עם אקורדיון אחד, מילון שירים, ומנחה כריזמטי: מאות אנשים זרים הפכו לקהילה אחת לערב אחד. לא היה צורך בכלום מלבד קולות ורצון.

ולמה זה חוזר דווקא עכשיו?

בעשור האחרון השירה בציבור חוותה תחייה. בתל אביב, בירושלים ובערי הפריפריה צצים מחדש ערבי שירה שממלאים מקומות. בעידן של בדידות דיגיטלית, מסתבר שאנשים מתגעגעים לשיר עם זרים: לא דרך מסך, אלא כתף אל כתף.

נעמי שמר הלכה לעולמה ב-2004, אבל השירים שלה עדיין פותחים כל ערב כזה. "לו יהי" עדיין מצמרר, "ירושלים של זהב" עדיין משתיק חדר.

כי בסופו של דבר, פלייליסט אישי הוא נפלא, אבל יש משהו שרק שירה משותפת נותנת. תשמעו לעצה: בפעם הבאה שמזמינים אתכם לערב שירה, אל תתביישו לבוא. הקול שלכם חסר שם.