התוכנית ששודרה רק ארבע פעמים, אבל עיצבה את כל מה שצחקנו עליו אחר כך

יש יצירות שמודדים את ההשפעה שלהן בכמות. ויש יצירות שמודדים אותן במה שצמח מהן. "לול" שייכת לקטגוריה השנייה, ובגדול. התוכנית האגדית שודרה לראשונה ב-17 ביולי 1970, ובסך הכול עלתה לאוויר ארבע פעמים בלבד, עד 1973. ובכל זאת, היא אבי-אבות ההומור הישראלי שאנחנו מכירים היום.

מי עמד מאחורי זה? לא פחות מאשר "חבורת לול": אריק איינשטיין, אורי זוהר, שלום חנוך, צבי שיסל ואושיק לוי. שמות שכל אחד מהם לבדו הוא פרק בתרבות הישראלית. ביחד, בחדר אחד, הם פשוט שברו את הכלים.

מה היה כל כך מהפכני בארבעה שידורים?

עד "לול", הבידור הישראלי היה מאופק, רשמי, קצת נוקשה. החבורה הזאת הכניסה משהו חדש לגמרי: מערכונים פרועים לצד שירים שהפכו ללהיטי ענק, אירוניה עצמית, חוצפה. הם צחקו על עצמם ועל המדינה הצעירה, בלי לפחד. דווקא החופש הזה הוא מה שהדביק דורות של יוצרים אחריהם.

ולא במקרה "לול" לא נשארה רק בטלוויזיה. היא התפצלה לאלבומים מצליחים של איינשטיין, לסרטי קולנוע כמו "מציצים", ולסרט בשם "לול" עצמו. זה לא היה פורמט. זאת הייתה רוח.

למה זה מרגיש קרוב גם היום?

כי כמעט כל קומיקאי ישראלי שאתם אוהבים שאב משם, בין אם הוא יודע את זה או לא. השילוב של שיר טוב, מערכון חכם ומבט מפוכח על החיים כאן: זאת הנוסחה ש"לול" המציאה, וכולם רק שכללו.

תחשבו רגע על האבסורד: ארבעה שידורים על פני שלוש שנים. בעידן שבו תוכניות נמדדות בעונות ובמאות פרקים, חבורה אחת הוכיחה שלא הכמות קובעת, אלא מה נשאר אחרי.

אז אם בא לכם להבין מאיפה הגיע ההומור שמלווה אתכם, אל תחפשו בסדרה האחרונה. חפשו בארבעה ערבים בודדים מתחילת שנות ה-70, שבהם חמישה צעירים החליטו שמותר לצחוק, וכל מי שבא אחריהם פשוט הלך בעקבותיהם.