מי ששר את "אליק בליק בום" בילדות: תופתעו לגלות כמה אלבומים חוה אלברשטיין הספיקה להוציא

מי שגדל בישראל של שנות ה-70 וה-80 יודע לזמזם את "עץ הכוכבים" עוד לפני שהוא חושב על זה. הקול הזה: נקי, ישר, בלי טריקים, היה חלק מהריהוט של הבית הישראלי. אבל הנה משהו שכמעט אף אחד לא עוצר לחשוב עליו: בזמן שכולם רדפו אחרי הלהיט הבא, חוה אלברשטיין פשוט המשיכה לעבוד.

התוצאה מסעירה. לאלברשטיין, ילידת שצ'צ'ין שבפולין שעלתה ארצה בגיל ארבע, יש מעל שבעים אלבומים: יותר מכל זמר או זמרת אחרים שקמו במדינה הזאת. שמונה מהם כולם ביידיש, אחד באנגלית, והשאר עברית צרופה. זה לא קריירה. זה ספרייה שלמה.

איך זמרת אחת מחזיקה כל כך הרבה חיים בקטלוג אחד?

הסוד הוא שאלברשטיין מעולם לא נשארה במקום אחד. את הילדים שלנו היא הרדימה עם "אליק בליק בום" ו"חנות הצעצועים". את ההורים שלנו היא ריגשה עם "פרח הלילך" ו"משירי ארץ אהבתי". וכשהיה לה מה להגיד על המציאות, היא לא פחדה: "לונדון" ו"חד גדיא" הם בין השירים הכי נוקבים שנכתבו כאן, ועד היום מצמררים.

דווקא הגיוון הזה הוא מה שהפך אותה לבלתי-נשכחת. רוב הזמרים תקועים בעשור אחד שבו פרחו. אלברשטיין חצתה חמישה.

למה היא לא נעלמה כמו אחרים מאותו דור?

כי היא אף פעם לא בנתה את הקריירה שלה על אופנה. בעידן של פלייבק, אוטוטיון ומופעי ראווה ענקיים, היא נשארה עם הדבר הכי פשוט שיש: קול ומילים שמתכוונות למשהו. ואת זה לא צריך לחדש כל שנתיים.

כשאנחנו מזמזמים אותה היום, אנחנו לא רק נזכרים בה. אנחנו נזכרים בעצמנו: במטבח של אמא, ברדיו של המכונית הישנה, בערב שבת לפני שהיו מסכים.

ואולי זה השיעור הגדול שלה: בזמן שכולם מדדו הצלחה בלהיט הבא, היא מדדה אותה בשורה הארוכה של מי שעוד שר אותה. שבעים אלבום זה לא מספר: זאת הוכחה שמי שלא רודף אחרי כל גל, הוא בדיוק זה שנשאר על המים.