הלהקה שכל ישראל שרה, והתפרקה דווקא בשיא: מה באמת קרה לכוורת?

מי שהיה נער או נערה בישראל של אמצע שנות השבעים זוכר בדיוק את התחושה: רדיו קטן, קול חורק, ופתאום "יו יה" שובר את כל הכללים. כוורת לא הייתה עוד להקה: היא הייתה שפה שלמה. אבל הנה הפרט שמפתיע כל פעם מחדש: כל זה קרה בתוך ארבע שנים בלבד.

הלהקה קמה ב-1973, הוציאה שלושה אלבומים, ייצגה את ישראל באירוויזיון 1974 עם "נתתי לה חיי", והתפרקה כעבור זמן קצר. דווקא כשכל אולם בארץ התמלא ברגע שהתפרסמה הופעה.

אז למה הם פירקו להקה שכולם אהבו?

כי הם היו שבעה כישרונות גדולים מדי לבמה אחת. דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק, גידי גוב, יוני רכטר, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר: כל אחד מהם יכול היה להוביל להקה משלו. וזה בדיוק מה שקרה: במקום להידחס יחד, כל אחד פתח כיוון משלו.

אנחנו רגילים לחשוב שפירוק זה כישלון. אצל כוורת זה היה דווקא ההפך.

ומה יצא מזה בסוף?

תסתכלו על מפת המוזיקה הישראלית בעשורים שאחרי. גידי גוב הפך לאחד הפרצופים האהובים של הטלוויזיה ולזמר סולו. יוני רכטר נעשה לאחד המלחינים החשובים שהיו לנו. דני סנדרסון המשיך לכתוב להיטים שילדים ממשיכים לשיר. הלהקה התפרקה, אבל אף אחד מהם לא נעלם. הם פשוט המשיכו, כל אחד בדרכו, להעניק לנו מוזיקה.

למה אנחנו עדיין מתרפקים על זה?

כי כוורת תפסה רגע מסוים: תקופה של חוש הומור משוחרר, של המצאת מילים ועולמות שלא קיימים, של לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות. כששרים היום "שיר המכולת" או "יו יה", אנחנו לא מתגעגעים רק ללהקה: אנחנו מתגעגעים לקלילות שהיא ידעה לחלק.

ואולי זה השיעור הגדול שהם השאירו: לפעמים הדבר הכי אמיץ שלהקה יכולה לעשות הוא לדעת מתי הסיפור נגמר, ולתת לכל אחד ללכת ולכתוב את שלו.