שנים אחרי, אתם עדיין מצטטים אותם: מה הפך את "זהו זה!" לתוכנית שכל המשפחה חיכתה לה?

מי שגדל בארץ בשנות השמונים והתשעים זוכר את הטקס: כל המשפחה נדחקת לסלון לפני שזה מתחיל. "זהו זה!" לא הייתה סתם תוכנית. היא הייתה הרגע שבו משפחה שלמה צחקה מאותו מערכון באותו ערב.

וזה בדיוק מה שהפך אותה למיוחדת. בתקופה שבה היו מעט מאוד ערוצים ולוח שידורים כמעט אחיד, תוכנית כזו ריכזה את הצחוק של הרבה מאוד בתים לאותו ערב.

מי בכלל עמד מאחורי כל זה?

חבורה שהפכה לחלק מאוצר המילים שלנו: שלמה בר-אבא, גידי גוב, אבי קושניר, דובל'ה גליקמן, מוני מושונוב ורבים אחרים שעברו במהלך השנים. הם המציאו דמויות שהפכו לשמות עצם: מי לא הכיר משפט אחד לפחות שכולם בכיתה היו מצטטים בלי הרף ביום ראשון בבוקר?

התוכנית רצה, על גלגוליה השונים, שנים רבות: הרבה מעבר למה שרוב התוכניות שורדות. גם זה חלק מהסיבה שהיא נחרטה כל כך עמוק בזיכרון.

אז איפה החבורה היום?

רבים מהם הפכו לעמודי תווך של הבידור הישראלי. שלמה בר-אבא נחשב לאחד מגדולי השחקנים שלנו. מוני מושונוב הופיע גם על במות בחו"ל. אבי קושניר ודובל'ה גליקמן נשארו פרצופים אהובים על המסך עד היום. החבורה התפזרה, אבל אף אחד מהם לא ירד מהבמה.

למה דווקא היום אנחנו מתגעגעים לזה?

כי היום לכל אחד יש מסך משלו, תוכן משלו, וצחוק משלו. הסבא צוחק מסרטון אחד, הנכד מאחר, וכמעט אין רגע שבו כל הבית צוחק מאותו דבר. "זהו זה!" מזכירה תקופה שבה הצחוק היה משותף יותר.

אולי זה מה שבאמת חסר לנו: לא התוכנית עצמה, אלא הספה ההיא בשעת השידור הקבועה, שכל המשפחה נדחקה אליה כדי לצחוק יחד. את הצחוק אפשר לשחזר. את הספה: קצת יותר קשה.