גדלתם באותו בית, ועכשיו בקושי מדברים? למה הקשר עם אח או אחות נהיה מסובך דווקא בבגרות

האח או האחות שלכם הם האנשים שמכירים אתכם הכי הרבה זמן בעולם: לפני בני הזוג, לפני הילדים, אפילו לפני שזכרתם את עצמכם. ובכל זאת, אצל רבים מאיתנו, הקשר הזה הופך עם השנים לטלפון בחגים ולשתי משפטים בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. איך זה קרה?

אם הקשר עם אח או אחות מרגיש לכם לפעמים רחוק יותר ממה שהייתם רוצים, אתם בהחלט לא לבד. החוקר האמריקאי ג'פרי גריף מאוניברסיטת מרילנד, ממחברי הספר "Adult Sibling Relationships", מסביר שזה הקשר היחיד שאמור ללוות אותנו מהילדות ועד הזקנה, ובדיוק לכן הוא צובר יותר שכבות מכל קשר אחר. בילדות התחרינו על תשומת לב ההורים; בבגרות אנחנו מתחרים, לפעמים בלי לשים לב, על מי הצליח יותר.

למה דווקא בגיל הזה זה מתפוצץ?

התשובה לרוב אחת: ההורים. כשהאבא או האמא מזדקנים, האחים נדרשים פתאום לעבוד יחד: מי לוקח לרופא, מי משלם, מי מארח בחג. שנים של תפקידים ישנים מהילדות צצים מחדש: 'הבכור האחראי', 'הקטנה המפונקת'. החוקרים קוראים לזה 'נסיגה לתפקידי הילדות', וזה מסביר למה מריבה על חניון בבית חולים יכולה להרגיש כמו ריב מגיל שמונה.

במילים אחרות: אתם לא רבים על מי ייקח את אמא לרופא. אתם רבים על מי היה האהוב יותר לפני ארבעים שנה. וברגע שמבינים את זה: אפשר להוריד הילוך.

אז מה מקרב, ומה רק מרחיק עוד?

• להפסיק לנהל חשבון מי עשה יותר. גם אם זה נכון שאחד תורם יותר: ספירת הנקודות הורסת את מה שנשאר.
• ליצור קשר שלא קשור להורים. שיחה אחת בחודש שהיא רק עליכם, לא על מי לוקח את אבא לבדיקה.
• לוותר על 'מי צדק' בילדות. אף אחד לא יזכה בוויכוח על מה קרה בטיול בגיל עשר.
• לחלק תפקידים בכתב, לא בתחושות. כשמדובר בטיפול בהורה, ציפיות מעורפלות הן הדלק לטינה.
• להזכיר לעצמכם: זה הקשר היחיד שנשאר אחרי שההורים לא יהיו. שווה לשמור עליו עכשיו.

ומה הקשר לשולחן המשפחתי?

מתברר שהרבה. אצל אחים בוגרים, האוכל המשותף הוא לרוב מה שנשאר מהבית של פעם: אותו ריח של תבשיל שאמא הכינה, אותה עוגה של סבתא. כשקשה לדבר, אפשר פשוט להכין יחד את המנה ההיא מהילדות. היא נושאת בתוכה עשרות שנים של 'אנחנו', בלי שצריך להגיד מילה.

אז אם לא דיברתם עם אח או אחות כבר תקופה, אל תחכו לחג הבא. שלחו הודעה קטנה אחת: "חשבתי על המרק של אמא, מתי באים לאכול?", בלי חשבונות, בלי תוכחות. הקשר הכי ותיק שלכם לא נשבר; לפעמים הוא רק מחכה שמישהו יזכיר לו מאיפה התחיל.