מהשכונה לאולמות מלאים: איך חיים משה לקח מוזיקה שכולם זלזלו בה, והפך אותה לפסקול של כולנו

יש שיר אחד שאם תתחילו לזמזם אותו בכל חתונה בישראל, חצי מהאולם יצטרף תוך שתי שורות. "אהבת חיי, אהבת חיי", ואז כולם, מהסבתא ועד הנכד. השיר הזה לא נולד גדול. הוא נעשה גדול כי הוא נגע במשהו אמיתי. ומאחוריו עומד אדם שעשה מסע ארוך מאוד עד שהארץ הסכימה להקשיב לו.

ויש משהו יפה בעובדה שזה דווקא השיר הזה. לא בלדה דרמטית, לא שיר על שברון לב, אלא הצהרה פשוטה של אהבה, ישירה, בלי קישוטים. כאילו חיים משה ידע מההתחלה שהדבר שיחזיק הכי הרבה זמן הוא לא המתוחכם, אלא הכן.

מרמת השרון, דרך תימן, אל הגיטרה

חיים משה נולד ב-20 בספטמבר 1955 ברמת השרון, למשפחה שעלתה מתימן. את דרכו המוזיקלית התחיל באמצע שנות ה-70, כשחבר לזמר דקלון ולגיטריסט משה בן מוש בלהקת "צלילי הכרם": אחת הלהקות שהניחו את היסודות למה שייקרא אחר כך "המוזיקה הים תיכונית".

באותם ימים זו לא הייתה מוזיקה שמשמיעים ברדיו הממלכתי. היא נמכרה בקלטות בתחנה המרכזית בתל אביב, מיד ליד, בלי תמיכה של אף גוף ממסדי. "מוזיקת קסטות" קראו לה, ולא תמיד כמחמאה. אבל היא מכרה, ובגדול.

האלבום ששינה הכול

ב-1982 יצא אלבומו השני, "אהבת חיי", וזו הייתה הפריצה הגדולה. שיר הנושא, יחד עם להיטים כמו "סמדר" (שכתב חיים משה בעצמו), "לינדה", "גיטרה" ו"שלום עלי", ביססו אותו כאחת מאבני היסוד של הז'אנר.

בגיל 28 בלבד הוא כבר נחשב לכוכב הגדול ביותר במוזיקה המזרחית, לצד זוהר ארגוב. אבל בניגוד לסערות שאפיינו את הסצנה, חיים משה תמיד היה הקול השקט, היציב, האיש שפשוט המשיך לעבוד.

כדאי לזכור את ההקשר. בתחילת שנות ה-80 המוזיקה הזו כמעט שלא נשמעה בגלי צה"ל או בקול ישראל. כדי להשמיע אותה, היו צריכים לקנות קלטת בתחנה המרכזית. ובכל זאת, "אהבת חיי" חדר לכל בית. לא בזכות הרדיו: נגד הרדיו.

וזה אולי הסוד של חיים משה. הוא מעולם לא חיכה לאישור מלמעלה. הוא פנה ישר לקהל, והקהל ענה. עשרות שנים לפני שזה היה אופנתי, הוא כבר עשה את מה שכל אמן צעיר היום חולם עליו: קשר ישיר, בלי מתווכים.

השירים שכולנו יודעים בעל פה

אם תעברו על רשימת השירים שלו, תגלו כמה מהם פשוט נכנסו לדנ"א של הפסקול הישראלי: "כל נדריי", "נשבע", "תודה", "תן לזמן ללכת", "לינדה", "התמונות שבאלבום", "עד סוף העולם", "בואו נשיר לארץ יפה", "עוד יום עולה".

מה שמייחד אותם זה לא רק המנגינה. זה הרגש הישיר, בלי איפור. חיים משה לא ניסה אף פעם להישמע מתוחכם או "בינלאומי". הוא שר בדיוק מאיפה שבא, וזה בדיוק מה שעשה אותו אמין.

הוא גם נזכר לא פעם בגעגוע ליוצר שכתב לו חלק מהשירים, עוזי חיטמן, שותף יוצר שהשאיר חותם עמוק על הרפרטואר שלו. החיבור ביניהם הוליד כמה מהרגעים היפים בקריירה.

שימו לב לטווח: "כל נדריי" הוא כמעט פיוט, רוחני וכבד. "לינדה" הוא שיר אהבה קליל. "בואו נשיר לארץ יפה" הוא כמעט המנון. אותו זמר, אותו קול, ובכל זאת מסוגל לגעת במקומות כל כך שונים. זה לא מובן מאליו, וזה מה שמפריד בין כוכב חולף לבין מי שנשאר.

איך ניצחים התנשאות בלי להרים את הקול

הסיפור הגדול של חיים משה הוא לא רק סיפור של זמר. הוא סיפור של ז'אנר שלם שנאבק על מקומו. במשך שנים המוזיקה המזרחית סומנה כ"פחות", כ"זולה", כמשהו שלא ראוי לזמן שידור. הזמרים האלה לא קיבלו פרסים, לא קיבלו כבוד, לא קיבלו במה.

וחיים משה לא נלחם בזה בצעקות. הוא פשוט המשיך: אלבום אחרי אלבום, הופעה אחרי הופעה, קהל אחרי קהל. עד שיום אחד הסתבר שהקהל הזה הוא הרוב. שהשירים האלה הם הפסקול האמיתי של המדינה. שהמיינסטרים, בלי לשים לב, כבר עבר לצד שלו.

היום, כשמוזיקה מזרחית היא הז'אנר הכי מושמע בישראל ומככבת בראש כל מצעד, קל לשכוח כמה רחוקה הייתה נקודת ההתחלה. הזמרים של היום עומדים על כתפיים, והכתפיים האלה הן של חיים משה ובני דורו, שספגו את הזלזול כדי שלאחרים יהיה קל יותר.

בגיל 70, ועדיין ממלא אולמות

הדבר המדהים הוא שזה לא נגמר. חיים משה ממשיך להופיע, וחדרים מלאים מגיעים לשמוע אותו: חלקם גדלו על השירים, וחלקם צעירים שגילו אותם רק עכשיו. כמעט חמישה עשורים אחרי שהתחיל, הוא עדיין שם.

מעניין במיוחד הגל החדש: דור שלם של בני 20 ו-30 שמגלה את "אהבת חיי" ו"תן לזמן ללכת" כאילו נכתבו אתמול. הם לא שומעים נוסטלגיה. הם שומעים שיר טוב. וזה אולי המבחן האמיתי של אמן: לא כמה זמן הוא רלוונטי, אלא כמה דורות מאמצים אותו.

חיים משה עצמו מדבר על זה בהפתעה ובחמימות: איך פתאום צעירים ניגשים אליו אחרי הופעות, מספרים שגדלו על השירים בבית של ההורים, ועכשיו שמים אותם בעצמם. בשבילו זו לא רק מחמאה. זו ההוכחה שהמסע הארוך, על כל ההתנשאות שספג בדרך, היה שווה את זה. השירים ניצחו את הזמן, וזו הנקמה היפה ביותר.

אם מסתכלים על המפה של המוזיקה הישראלית היום, רואים שהקו הישיר מהקלטות בתחנה המרכזית ועד לראש המצעדים עובר דרך אנשים כמו חיים משה. הם לא רק שרו שירים: הם פתחו דלת. ובלי הדלת הזו, חצי מהמוזיקה שאנחנו שומעים היום פשוט לא הייתה קיימת. זו מורשת, לא רק דיסקוגרפיה.

כשמסתכלים אחורה על המסע מהקלטות בתחנה המרכזית ועד האולמות המלאים של היום, מבינים שחיים משה לא רק שר על אהבת חייו. הוא הוכיח שאם אתה מספיק נאמן למי שאתה: בסוף כולם מגיעים לשמוע. לפעמים זה לוקח ארבעים שנה. אבל זה מגיע.