הלילה שכל ישראל לא הלכה לישון: 1998, ברמינגהם, ו"דיווה" שהביאה לנו את האירוויזיון

יש לילות שמדינה שלמה זוכרת איפה הייתה בהם. בשבילי, ובשביל הרבה ישראלים, הלילה של ה-9 במאי 1998 הוא כזה. ברמינגהם, אנגליה, בימת האירוויזיון, והניקוד שזולג פנימה לאט-לאט: עד שהתברר שישראל ניצחה. דנה אינטרנשיונל עם השיר "דיווה". מי שהיה ער זוכר את הצרחה שעלתה מכל בית בארץ.

זה היה לפני הסמארטפונים, לפני הרשתות החברתיות, לפני שכל רגע תועד וצולם. הצפייה בתחרות הייתה אירוע משפחתי אמיתי: כולם ביחד מול הטלוויזיה, בלי מסכים נוספים שמסיחים את הדעת. ואולי בגלל זה הזיכרון כל כך חד. כשכל תשומת הלב במקום אחד, הרגע נחרת עמוק יותר.

שלושה ניצחונות בלבד, וזה אחד מהם

כדאי לזכור כמה נדיר זה היה. ישראל ניצחה באירוויזיון מספר מועט מאוד של פעמים בכל ההיסטוריה, ו-1998 היה אחד מאותם רגעים. אחרי הניצחונות של שנות ה-70, עברו כמעט שני עשורים של ניסיונות, אכזבות ומקומות מכובדים-אך-לא-מנצחים. ואז, פתאום, שוב על הפסגה. בשביל מדינה קטנה שאוהבת את התחרות הזו בטירוף, זה היה חג לאומי של ממש.

התחרות באותה שנה נערכה בבריטניה, והשיר "דיווה": קצבי, ססגוני, בלתי נשכח, תפס את אירופה. זה לא היה ניצחון של מזל. זה היה שיר שעבד, הופעה שעבדה, ורגע שהתאים בדיוק לזמן שלו.

מי שזוכר את ספירת הנקודות ההיא יודע כמה מתוח היה הערב. באירוויזיון, הניצחון לא מוכרז בבת אחת: הוא נבנה מדינה אחר מדינה, נקודה אחר נקודה, בדריכות שגוברת ככל שמתקרבים לסוף. ישראל ובריטניה התחרו ראש בראש כמעט עד הרגע האחרון, וכל מי שצפה החזיק את הנשימה. ואז זה נסגר לטובתנו, ואי אפשר היה לעצור את השמחה.

"דיווה": השיר שכבש את אירופה

מה שהפך את "דיווה" לכל כך מנצח זה השילוב הנכון: מקצב שאי אפשר לשבת בשקט מולו, רפרנסים לנשים אגדיות מההיסטוריה, וביצוע מלא ביטחון. השיר דיבר על כוח, על נשיות, על הופעה, והוא עשה את זה בלי להתנצל. באולם בברמינגהם, ובסלונים בישראל, כולם רקדו.

השיר נכתב והולחן במיוחד לתחרות, ומי שזוכר את הביצוע יודע שהוא נבנה בדיוק כדי לתפוס את אירופה: מקפיץ, זוהר, בלתי אפשרי לשכוח. וזה בדיוק מה שאירוויזיון מתגמל: לא בהכרח את השיר הכי מעודן, אלא את זה שנשאר באוזניים גם למחרת בבוקר. "דיווה" נשאר לא רק למחרת. הוא נשאר עשרות שנים.

ובמובן הזה, הניצחון הזה היה גם ניצחון של אומץ. ישראל שלחה לתחרות הופעה נועזת, צבעונית, שלא ניסתה להתחנף לאף אחד, והמהלך הזה השתלם. לפעמים דווקא מי שמעז להיות הכי הוא עצמו, בלי לחשב יותר מדי מה אחרים יחשבו, הוא זה שלוקח את הגביע הביתה.

אבל דנה אינטרנשיונל לא צמחה ברגע אחד. עוד לפני הזכייה היא כבר הייתה שם מוכר בארץ: "אני לא יכולה בלעדיך" והקאבר הנהדר ל"ישנן בנות" התנגנו בלופ ברדיו של אמצע שנות ה-90. כך שכשהיא הגיעה לאירוויזיון, היא הגיעה כזמרת מנוסה, לא כמתחילה. הניצחון פתח לה דלתות לבמות ברחבי העולם.

אחרי הניצחון היא המשיכה להוציא אלבומים, להופיע בארץ ובעולם, ולשתף פעולה עם מגוון רחב של אמנים. הקריירה לא נעצרה ב-1998: היא רק קיבלה תאוצה. וזה מה שמפריד בין זוכה אירוויזיון חד-פעמי, שנעלם שנה אחרי, לבין אמנית שהזכייה הייתה עבורה רק עוד תחנה במסע ארוך. דנה אינטרנשיונל נשארה רלוונטית הרבה אחרי שהזרקורים של ברמינגהם כבו.

למה האירוויזיון כל כך חשוב לנו

כדי להבין את עוצמת הרגע, צריך להבין כמה ישראל אוהבת את האירוויזיון. בשביל מדינה קטנה ורחוקה גיאוגרפית, זה הרגע השנתי שבו אנחנו עומדים על אותה במה עם כל אירופה, שווים בין שווים. הניצחון הוא לא רק על שיר טוב: הוא הוכחה שאנחנו חלק מהמשפחה הגדולה. ולכן כל ניצחון נחגג כאילו זכינו בגביע עולם.

ב-1998, אחרי שני עשורים בלי לנצח, הצמא הזה היה עצום. ולכן כשהניקוד הסתדר לטובתנו, זה לא היה סתם ערב טוב בטלוויזיה. זה היה רגע שאיחד את כל הסלונים בארץ באותה צעקה של שמחה.

ויש עוד דבר שאוהבים בתחרות הזו: היא חוצה דורות. סבא וסבתא, הורים וילדים: כולם יושבים יחד מול אותו מסך, מצביעים, מתווכחים על השירים, מנחשים מי ינצח. מעט אירועים תרבותיים מצליחים לאחד משפחה שלמה ככה, באותו ערב, מול אותו מסך. האירוויזיון הוא אחד מהם, ולכן הניצחונות שלו נחקקים בזיכרון הקולקטיבי.

מה נשאר מהלילה ההוא

כמעט שלושה עשורים עברו, ו"דיווה" עדיין מתנגנת. במסיבות, באירועי אירוויזיון, ברגעים שצריך בהם אנרגיה: השיר חוזר. הוא הפך לאחד הסמלים של תקופת הזהב של האירוויזיון הישראלי, לצד מעט מאוד שירים אחרים.

ויש דבר נוסף שמחזיק את השיר רענן: הוא פשוט כיף. אין בו שום דבר כבד או מסובך, רק קצב, ביטחון ושמחה. בעולם שבו הרבה שירים מנסים להיות עמוקים או חשובים, יש מקום של כבוד לשיר שכל תפקידו הוא להרים אותך מהכיסא ולגרום לך לחייך. "דיווה" עושה את זה גם היום, בדיוק כמו ב-1998.

ובכל פעם שמדינה נכנסת שוב לקדחת האירוויזיון השנתית, הזיכרון של 1998 חוזר ומרחף ברקע: תזכורת שזה אפשרי, שכבר היינו שם, שמדינה קטנה יכולה לעמוד על הבמה הגדולה ולנצח. דנה אינטרנשיונל לא רק זכתה בתחרות. היא הזכירה לנו כמה כיף לחלום ביחד, כל המשפחה מול אותו מסך.

אז בפעם הבאה שתשמעו את "דיווה", אל תחשבו רק על השיר. תחשבו על הלילה ההוא: על הצעקה שעלתה מכל בית, על ההרגשה שכולנו ניצחנו ביחד. יש מעט רגעים שמאחדים מדינה שלמה כמו ניצחון באירוויזיון. וזה היה אחד הגדולים שבהם.