הספר שכתבה על אמא שלה הפך לסרט שכבש את העולם: הסיפור של גילה אלמגור יוכיח לכם מה זה גבורה אמיתית

יש אמנים שמשחקים תפקידים, ויש כאלה שכל החיים שלהם הם התפקיד הגדול ביותר. גילה אלמגור: הגברת הראשונה של התיאטרון והקולנוע הישראלי, שייכת לקבוצה השנייה. וכדי להבין אותה, צריך לחזור לספר אחד שכתבה.

ב-1986 פרסמה אלמגור את "הקיץ של אביה", שבו תיארה את ילדותה לצד אם שסבלה מליקוי נפשי. זה לא היה תרגיל ספרותי. זה היה החיים שלה, חשופים על הנייר.

איך הופכים כאב פרטי ליצירה שכל העולם רואה?

אלמגור לא הסתפקה בספר. היא פנתה לבמאי אלי כהן, וביחד הם הפכו את הסיפור לסרט שהפך לאחד השגרירים המכובדים ביותר של התרבות הישראלית בעולם, וזכה בפרסים בינלאומיים רבים. ב-1992 היא אפילו כתבה המשך: "עץ הדומים תפוס", על ימי נעוריה בפנימייה לצד ניצולי שואה.

ודווקא כאן נמצאת הגבורה האמיתית שלה. לא במשחק, אלא באומץ לקחת את הפצע הכי אישי ולהפוך אותו למתנה לכולם. אלמגור עצמה נולדה ב-1939, ארבעה חודשים בלבד אחרי שאיבדה את אביה: היא נשאה אובדן מהיום הראשון, ובחרה לעשות ממנו אמנות.

מה ההכרה הגדולה ביותר שקיבלה?

ב-2004, ביום העצמאות, קיבלה אלמגור את פרס ישראל בתחום הקולנוע: ההוקרה הגבוהה ביותר שמדינה יכולה להעניק לבת שלה. עשרות שנים על הבמה, מאות תפקידים, ודור שלם של שחקנים שגדלו על העבודה שלה, כל זה הוכר באותו רגע.

אבל הפרס הוא רק כותרת. המורשת האמיתית של אלמגור היא בכך שהיא לימדה דורות של ישראלים שלא צריך להסתיר את הסיפורים הקשים. אפשר לספר אותם, וזה מה שהופך אותנו לחזקים.

אז אם תיתקלו ב"הקיץ של אביה" בטלוויזיה, אל תעברו ערוץ. אתם לא צופים סתם בסרט. אתם רואים אישה שלקחה את הקיץ הכי כואב בילדותה, והפכה אותו למתנה שעדיין מרגשת אותנו, עשרות שנים אחר כך. זאת גבורה: לא על הבמה, אלא מאחוריה.