הפרישה היא לא הסוף: היא ההזדמנות: למה דווקא תחביב חדש בגיל 60 מאריך חיים

40 שנה קמת בבוקר כי היה צריך. ואז הגיעה הפרישה, וה"צריך" נעלם. רבים מתארים את החודשים הראשונים כשחרור, ואז כריקנות שקטה. אבל מתברר שהתחביב הנכון בגיל הזה הוא לא בידור. הוא תרופה.

מחקר אורך מפורסם של אוניברסיטת הרוורד, שעקב אחרי אנשים במשך עשרות שנים, הגיע למסקנה חד-משמעית: לא הכסף ולא התהילה ניבאו בריאות וחיים ארוכים בגיל המבוגר, אלא איכות הקשרים החברתיים. תחביב טוב נותן בדיוק את זה: סיבה לפגוש אנשים.

אז מה הופך תחביב ל"נכון"?

שלושה מרכיבים. ראשית, אתגר: משהו שלומדים, לא רק צורכים פסיבית. שנית, חברה, קבוצה, שיעור, מקהלה. שלישית, קצב, פעילות קבועה שנותנת מבנה לשבוע. תחביב שיש בו את שלושת אלה עובד; כזה שאתה עושה לבד מול מסך, פחות.

ולמה דווקא ללמוד דבר חדש לגמרי?

כי המוח אוהב חידוש. מחקרים בתחום הקוגניציה מצאו שלמידת מיומנות מורכבת וחדשה בגיל מבוגר, שפה, נגינה, ציור: משפרת זיכרון יותר מפעילות מוכרת ונוחה. הקושי הוא לא בעיה, הוא חלק מהתועלת.

ממה כדאי להתחיל בלי להירתע?

אל תחפש את התחביב המושלם. תנסה אחד, נמוך-מחויבות: שיעור התנסות אחד בחוג קרמיקה, הליכה עם קבוצת צועדים מקומית, התנדבות שבועית בספרייה. אם אחרי שלוש פגישות זה לא מדבר אליך: נסה אחר. אתה לא נשבע לכלום.

התנדבות, אגב, היא קיצור דרך לשלושת המרכיבים יחד: משמעות, אנשים וקצב, ומחקרים קושרים אותה לרמות נמוכות יותר של דיכאון בגיל המבוגר.

ומה אם פעם אחת כבר ניסיתי ולא נדבק?

זה קורה להרבה, וזו לא כישלון: זו התאמה לא נכונה. מי שמרגיש שחוג הציור "לא שלו" אולי פשוט צריך קבוצה אחרת, מורה אחר, או תחום אחר לגמרי. הטעות הנפוצה היא להסיק "תחביבים לא בשבילי" אחרי ניסיון אחד. נסה שלושה דברים שונים לפני שאתה פוסק; הסיכוי שאחד מהם יתפוס גבוה בהרבה.

ויש דרך אחת שכמעט תמיד עובדת בגיל הזה: לחבר תחביב לזיכרון. מי שתמיד אהב מוזיקה אבל לא היה לו זמן: עכשיו הזמן ללמוד את הכלי ההוא. מי שגדל ליד הים, אולי קורס צילום נוף או חוג שיט. דווקא החיבור לדבר שכבר אהבת פעם הוא הדלק הכי חזק להתמדה.

ולמי שחושש שכבר 'מאוחר ללמוד': הנה מספר אחד שמרגיע: רבים מהמשתתפים בקורסים פתוחים לגיל השלישי, מאוניברסיטאות ועד מתנ"סים, מתחילים אחרי גיל 65 וללא רקע קודם. המוח הבוגר לומד אחרת מהצעיר, לאט יותר, אבל עם יותר הקשר וניסיון חיים. זה לא חיסרון, זה דווקא יתרון שצברת 40 שנה.

אז אל תשאל "מה אני אעשה עכשיו עם כל הזמן". תשאל "מה תמיד רציתי לנסות ולא היה לי זמן". 40 שנה חיכית לתשובה הזאת. השבוע: תלך לשיעור ההתנסות הראשון. הפרישה לא לקחה לך את החיים; היא רק החזירה לך אותם.