הצליל שכבש את הקלטות בתחנה המרכזית: הזמרים הים-תיכוניים של שנות ה-90, ואיפה הם היום

אם נסעתם בתחבורה ציבורית בישראל של שנות ה-90, אתם מכירים את הצליל. מהרדיו של הנהג, מהקלטת שקנו ליד התחנה המרכזית, מהמסיבות: הפופ הים-תיכוני היה בכל מקום, גם אם הרדיו הממלכתי העמיד פנים שהוא לא קיים. ושלושה עשורים אחר כך, כשהז'אנר הזה שולט במצעדים, מעניין להיזכר במי שבנה אותו, ולשאול: איפה הם היום?

זו אחת התפניות היפות בתרבות הישראלית. מוזיקה שלמה שגדלה בשוליים, שזלזלו בה, שכמעט לא קיבלה הכרה רשמית, והיום היא הצליל המרכזי של המדינה. כדי להבין איך זה קרה, צריך לחזור אל האנשים שעמדו מאחורי הקלטות ההן, ולראות איזו דרך ארוכה הם עברו.

הצליל הטורקי שכבש את הארץ

בשנות ה-90 המוזיקה המזרחית הייתה בשיא תפארתה, עם צלילים טורקיים שאפיינו אותה. נושאי הדגל היו, בין השאר, עופר לוי, אבי ביטר, זהבה בן ותמיר גל. לצידם פעלו אמנים נוספים שהביאו את הסאונד המזרחי החדש: אנרגטי, רגשי, בלתי ניתן להתעלמות.

מה שמייחד את התקופה הזו הוא שהמוזיקה צמחה מלמטה. לא הרדיו הממלכתי קבע מה ילהיט: הקהל קבע, דרך הקלטות שנמכרו מיד ליד. זו הייתה דמוקרטיה מוזיקלית של ממש: שיר היה מצליח כי אנשים אהבו אותו, לא כי תחנה כלשהי החליטה לקדם אותו.

תחשבו כמה יוצא דופן זה היה. בלי תקציבי שיווק, בלי זמן שידור ברדיו, בלי קליפים בטלוויזיה, ובכל זאת שירים מסוימים נמכרו במאות אלפי עותקים. זה קרה רק כי הקהל באמת רצה אותם. ואין מבחן כנה יותר להצלחה מזה: לא מה שדוחפים לך, אלא מה שאתה בוחר לקנות מרצונך החופשי.

זהבה בן: מהשכונה אל הבמות הגדולות

זהבה בן היא אחת הדמויות הבולטות של התקופה, ומדורגת גבוה מאוד בכל דירוג של הזמרים הים-תיכוניים. ב-1996, על רקע פריצתה של שרית חדד לתודעה, החלו גורמים בעולם המוזיקה לנהל איתה מגעים, וכך יצא אלבומה "זהבה בן שרה בערבית", בשני חלקים, שזכה להצלחה רבה והחזיר אותה למרכז הבמה.

עוד קודם, ב-1997, בעקבות הצלחת סרט דוקומנטרי בשם "כוכב אחד לבד", יצא אלבום באותו שם, שהשיר המוכר ממנו, "הוא פגע בי אמא", הפך ללהיט גדול. בן הוכיחה שאפשר לשיר גם בעברית וגם בערבית, ולגעת בקהל רחב מאוד שחצה גבולות.

הסיפור של זהבה בן הוא סיפור של התמדה. היא לא הייתה תופעה חולפת: היא בנתה קריירה ארוכה, עם עליות ומורדות, ונשארה דמות מוכרת ואהובה לאורך עשורים. הקול הרגשי שלה, היכולת לשיר על כאב ועל אהבה בלי מסכות, הם מה שעשו אותה ייחודית.

ויש משהו אמיץ בזמרת שמסוגלת לשיר בערבית בישראל, ולהפוך את זה להצלחה מסחרית. בן לא הסתירה את השורשים שלה: היא חגגה אותם. וזה דיבר אל קהל עצום שראה בה את עצמו. הכאב שלה היה כאב מוכר, האהבה שלה הייתה אהבה מוכרת, והקול שלה היה קול של בית.

שרית חדד והמפגש עם הפופ

אחד הרגעים המכוננים של אמצע שנות ה-90 היה כשלהקת "טיפקס" חברה לשרית חדד, אז בתחילת פריצתה הגדולה. המפגש הזה: בין רוק ישראלי לפופ מזרחי, היווה את חדירת הפופ למוזיקה הים-תיכונית בצורה החזקה ביותר עד אז. זה היה רגע ששינה את הכללים.

שרית חדד הפכה בהמשך לאחת הזמרות הגדולות בישראל, וקריירה שלה המשיכה לצמוח הרבה אחרי שנות ה-90. אבל אותו מפגש מוקדם עם הפופ הוא שסימן את הכיוון: הז'אנר המזרחי לא נשאר נישה. הוא התחבר למיינסטרים, ובסוף: בלע אותו.

חדד הביאה לז'אנר משהו חדש: צעירוּת, אנרגיה, ושירים שאפשר גם לרקוד אליהם וגם לבכות איתם. היא הוכיחה שזמרת מזרחית יכולה למלא אולמות ענקיים ולככב בראש המצעדים, בלי לוותר על הזהות שלה. הדור הצעיר של היום, של זמרות פופ-מזרחי מצליחות, חב לה הרבה.

ואותו דבר נכון לכל התקופה. כל אמן ים-תיכוני צעיר שמככב היום מהדהד את מי שבא לפניו: את הקלטות, את ההופעות באולמות שמחות, את הקהל שאהב את המוזיקה הזו עוד כשהיא הייתה מחוץ למיינסטרים. ההצלחה של היום היא המשך ישיר של אותם ימים.

זו אולי הנקודה המעניינת ביותר. הזמרים האלה לא רק שרדו את הזלזול של שנות ה-90. הם ניצחו. המוזיקה שנמכרה פעם בקלטות מתחת לדלפק היא היום הצליל המרכזי של ישראל, זה שמככב בראש כל מצעד ובכל אירוע.

אבי ביטר, עופר לוי, תמיר גל: כל אחד מהם הביא גוון משלו לאותו צליל. חלקם המשיכו להופיע לאורך השנים, חלקם נחו ואז חזרו, וחלקם הפכו לדמויות אב בז'אנר שצעירים מצביעים עליהן כהשראה. מה שמשותף לכולם הוא שהם היו שם בהתחלה, כשזה עוד לא היה קל, וכשזה עוד לא היה מקובל.

מהמרתף אל הפסגה

כשמסתכלים אחורה, קשה להאמין כמה גדול היה הפער. בשנות ה-90, זמר ים-תיכוני לא קיבל כמעט זמן שידור ברדיו הממלכתי, לא הוזמן לטקסי פרסים, ונחשב ל'פחות'. היום, אותם שירים ואותם יורשים שלהם הם הליבה של התרבות המוזיקלית הישראלית. זו מהפכה שלמה, ולקח לה כעשרים שנה.

מי שעשה את המהפכה הזו הם בדיוק האמנים מהתקופה ההיא. הם ספגו את הביקורת, את ההתנשאות, את הדלת הסגורה, והמשיכו בכל זאת. כל זמר ים-תיכוני צעיר שמככב היום עומד על כתפיהם של עופר לוי, זהבה בן, שרית חדד ובני דורם.

ולכן, כשאנחנו שומעים את הצליל הזה היום: באירוע, ברדיו, ברכב, כדאי לזכור מאיפה הוא בא. לא ממסדרונות הרדיו הרשמי, אלא מהקלטות, מהשכונות, מהקהל שאהב את המוזיקה הזו עוד לפני שהיה מקובל לאהוב אותה.

זה הסיפור היפה ביותר על הז'אנר הזה: הוא ניצח לא בזכות חיבוקים מלמעלה, אלא למרות שלא קיבל אותם. ואין נקמה מתוקה יותר מזו, שהמוזיקה שזלזלו בה הפכה לפסקול של כולנו.