'אצלנו בבית אסור, אבל אצל סבתא מותר': איך מפנקים את הנכדים בלי לשבור את הכללים של ההורים

זו אחת השיחות הכי טעונות במשפחה: ההורים אומרים 'בלי סוכר אחרי שש', ואצלכם הנכד מקבל גלידה בשמונה. ההורים אומרים 'שעת מסכים מוגבלת', ואצל סבתא הטלוויזיה דולקת כל הערב. הפינוק הוא בדיוק מה שהופך אתכם לסבא וסבתא, אבל איפה הוא נגמר, ומתחיל לסתור את מה שההורים בונים בעמל רב?

למה בכלל מותר לכם לפנק?

כי זה התפקיד. ההורים מנהלים את היום-יום, שגרה, גבולות, חינוך. אתם המקום של הקסם, של ה'יוצא מן הכלל'. ילד צריך את שני העולמות: את היציבות של הבית ואת החגיגה של סבא וסבתא. הפינוק שלכם לא 'מקלקל' אם הוא נשאר חריג ולא הופך לכלל מתחרה. דווקא ההבדל בין הבתים הוא מה שהופך אתכם למיוחדים.

אז איפה עובר הקו האדום?

הקו פשוט: מותר לפנק, אסור לסתור. גלידה מיוחדת בביקור: פינוק. לתת לנכד דבר שההורים אסרו במפורש, ועוד לומר 'אל תספר לאמא', סתירה. הסוד הוא ההבדל בין 'אצל סבתא יש דברים מיוחדים' לבין 'אצל סבתא הכללים שלכם לא נחשבים'. הראשון מחמם, השני שובר אמון.

ומה עושים כשבאמת לא מסכימים עם כלל מסוים?

מדברים, אבל בארבע עיניים, לא מול הילד. אם נראה לכם שהכלל מחמיר מדי, אמרו את זה להורים בשקט, והקשיבו לסיבה. אולי יש רקע שלא ידעתם (אלרגיה, קושי בשינה, תקופה רגישה). ואם בסוף הם עומדים על שלהם: מכבדים. 'אל תספר להורים' מלמד את הנכד לשקר, וזה מחיר גבוה מדי בשביל סוכרייה.

ולמה דווקא הכיבוד הזה מחזק אתכם?

כי הוא בונה אמון. כשההורים יודעים שאצלכם הנכד בטוח וגם הכללים שלהם נשמרים: הם נותנים לכם יותר, לא פחות. הם ישמחו להשאיר אותו ללינה, ליום שלם, לחופשה. דווקא הסבא והסבתא שמכבדים את הגבולות הם אלה שמקבלים הכי הרבה זמן עם הנכדים. אמון, בסוף, פותח דלתות.

אז המשיכו לפנק: זו הזכות שלכם, ומגיע לכם ליהנות ממנה. רק שמרו על כלל אחד: היו האי המיוחד, לא האי הסותר. כך תישארו 'הבית הכי כיפי בעולם' בעיני הנכד, ובו-בזמן השותפים הכי אהובים בעיני ההורים. שני הדברים, מסתבר, הולכים יחד.