מה הנכדים יזכרו מכם בעוד שלושים שנה? לא את המתנות, אלא את הסיפורים והמסורות הקטנות שתשאירו

תחשבו רגע על סבא וסבתא שלכם. מה אתם זוכרים? כמעט בטוח שזה לא המתנות שקיבלתם, ולא הכסף שתחבו לכם ביד. זה הריח של המטבח שלהם, הסיפור שתמיד חזר על עצמו, המשחק הקבוע, המשפט שרק הם אמרו. הדברים הקטנים האלה הם מה שנשאר, והם בדיוק מה שאתם יכולים לתת לנכדים שלכם עכשיו.

למה דווקא הסיפורים נשארים?

כי ילד שיודע מאיפה הוא בא: חזק יותר. מעניין לדעת שחוקרים מתחום הפסיכולוגיה של המשפחה מצאו שילדים שמכירים את סיפור המשפחה שלהם, מאיפה הסבים הגיעו, מה הם עברו, מפתחים ביטחון ועמידות גבוהים יותר. הסיפורים שלכם הם לא 'נוסטלגיה'; הם השורשים שמהם הנכד יצמח. ואת אלה רק אתם יכולים לתת.

אילו מסורות קטנות שווה ליצור?

לא צריך משהו גדול. עוגה מסוימת שאופים רק אצל סבתא. טיול קבוע לאותו מקום בכל קיץ. משחק קלפים של ערב שישי. 'מילת קוד' משפחתית שרק אתם מבינים. דווקא הקביעות הקטנה הזאת היא מה שהופך אצל הילד ל'ככה זה אצל סבא וסבתא', וזה הופך לחלק מהזהות שלו לכל החיים.

ואיך שומרים את הסיפורים שלא ייעלמו?

כאן הטכנולוגיה דווקא חברה טובה. הקליטו את עצמכם מספרים על הילדות, על הסבים שלכם, על איך הכרתם. צלמו את המתכון של סבתא תוך כדי הכנה. כתבו כמה עמודים ביומן 'לנכדים'. דור שלם של זיכרונות נעלם פשוט כי אף אחד לא תיעד אותם בזמן. שעה אחת של הקלטה היום שווה אוצר בעוד שלושים שנה.

ומה אם אני מרגיש שאין לי 'סיפור מיוחד'?

יש לכם, ואתם פשוט לא רואים אותו. החיים שלכם: איפה גדלתם, מה אכלתם, איך נראתה השכונה, מה היה קשה ומה היה יפה, הם בדיוק ה'מיוחד'. מה שלכם נראה רגיל, לנכד נשמע כמו עולם אחר. אל תחכו לסיפור 'דרמטי'; הסיפור הרגיל שלכם הוא בדיוק האוצר.

אז התחילו השבוע במשהו אחד קטן: ספרו לנכד סיפור אחד מהילדות שלכם, או הכינו איתו את העוגה ההיא. אל תדחו את זה ל'מתישהו'. כי בסוף, המורשת שלכם היא לא מה שתשאירו בצוואה, אלא הרגעים הקטנים שהפכתם בהם לבלתי נשכחים.