הבן או הבת מתחתנים, ופתאום יש בבית עוד משפחה שלמה. איך בונים קשר טוב עם הכלה או החתן מהיום הראשון

ביום שהבן או הבת מתחתנים, לא רק זוג נולד, שתי משפחות שלמות, עם הרגלים, מסורות וטמפרמנט שונים, פתאום צריכות להסתדר. הכלה החדשה גדלה בבית אחר לגמרי משלכם. החתן רגיל לחגים אחרת. הקשר הזה יכול להיות אחת הברכות הגדולות של הגיל, או מקור מתח שמלווה שנים. וההבדל, ברוב המקרים, תלוי בכם יותר מבהם.

מה הכלל הראשון שמונע 90 אחוז מהריבים?

לזכור שהם זוג אחד, לא הילד שלכם ובן זוגו. ברגע שהם התחתנו, הנאמנות הראשונה שלהם היא זה לזה, וזה נכון וטוב. הורה שמנסה 'למשוך' את הילד נגד בן הזוג, אפילו בעדינות, מציב אותו בעמדה בלתי אפשרית. דווקא מי שמכבד את הזוגיות שלהם כיחידה אחת: מרוויח את שניהם.

ואיך לא נהיים 'החמות מהבדיחות'?

הסטריאוטיפ של החמות המתערבת לא נולד מכלום, אבל קל מאוד להימנע ממנו. הכלל: אל תתנו עצות לא מבוקשות על איך הם מנהלים את הבית, מחנכים, מבשלים או מוציאים כסף. בית הוא ממלכה, ולכל ממלכה חוקים משלה. כשהכלה או החתן מרגישים שאתם מקבלים אותם כמו שהם: בלי פרויקט שיפוץ, הם נפתחים אליכם מעצמם.

ומה עושים עם החגים והחלוקה?

זה אחד המוקשים הגדולים: ראש השנה אצל מי, פסח אצל מי. הסוד הוא גמישות והוגנות, לא 'תמיד אצלנו'. הזוג הצעיר מתמרן בין שתי משפחות שתיהן רוצות אותם, וזה לחץ אמיתי. הורה שאומר 'תעשו מה שנוח לכם, ואנחנו נשמח בכל מקרה' מוריד מהם משקל עצום, ודווקא בזכות זה: בא להם להיות אצלכם יותר.

ומה הכי בונה את הקשר לאורך זמן?

להתעניין בכלה או בחתן בזכות עצמם, לא רק כ'בן זוג של'. לזכור מה מעניין אותם, לשאול על העבודה שלהם, להעריך את מה שהם מביאים למשפחה. כשהכלה מרגישה שיש לה מקום משלה בלב שלכם: לא רק כי היא נשואה לבן שלכם, נולד קשר שיכול להיות חם ואמיתי לשנים, ולפעמים קרוב אפילו יותר מהמצופה.

אז במקום לחשוש מ'מה הם הביאו לנו הביתה', נסו לראות את זה הפוך: קיבלתם בן או בת נוספים, ומשפחה שלמה חדשה. תפתחו את הדלת רחב, תוותרו על הצורך להיות צודקים, והרבה פעמים תגלו שהכלה או החתן הופכים לאחת ההפתעות הכי טובות של הגיל הזה.