מהתקווה למינכן ועד הגראמי: הסיפור של עפרה חזה, הקול שהפך לפסקול של מדינה

יש קולות שמזהים בשנייה הראשונה, עוד לפני המילה הראשונה. הקול של עפרה חזה היה כזה: חם, גבוה, עם איזה רטט תימני שהגיע ישר מהבית. מי שגדל בישראל של שנות ה-80 לא צריך שיזכירו לו: היא לא הייתה סתם זמרת. היא הייתה הקול שכל מדינה שמעה בו את עצמה.

אבל הדרך מהשכונה לבמות העולם לא הייתה מובנת מאליה. וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור שלה לאחד היפים בתרבות הישראלית.

בת תשיעית בשכונת התקווה

עפרה חזה נולדה ב-19 בנובמבר 1957 בשכונת התקווה בתל אביב, הבת הצעירה מבין תשעה ילדים במשפחה דתית יוצאת תימן. בשכונה ההיא, ששמה כמעט מתבקש בדיעבד, התגלה הכישרון מוקדם. בגיל 12 כבר הצטרפה ללהקת התיאטרון השכונתי של בצלאל אלוני, האיש שזיהה את מה שאחרים עוד לא הצליחו לשמוע.

אלוני לא היה רק במאי. הוא היה מי שלקח ילדה מהשכונה ובנה ממנה זמרת. במשך שנים הוא ליווה אותה, הפיק, כתב, דחף, וכשהיא פרצה לבדה בתחילת שנות ה-80, הבסיס כבר היה מונח.

ואז זה קרה מהר. בין 1980 ל-1983 היא נבחרה ארבע פעמים ברציפות ל"זמרת השנה" בישראל. שלושה אלבומים רצופים זכו למעמד "אלבום זהב". המדינה כולה שרה אותה.

כדאי לעצור רגע על המספר הזה. ארבע שנים ברציפות בראש. בעידן של תקליטים, בלי רשתות חברתיות שיעשו לך באזז, בלי קליפ שמתפשט בלחיצה: זמרת מהתקווה הפכה לשם שאי אפשר היה להתעלם ממנו. כל זה לפני גיל 26.

"חי", והלילה במינכן שכל ישראל זוכרת

במרץ 1983 היא ניצחה בקדם האירוויזיון בירושלים עם השיר "חי", שכתב אהוד מנור והלחין אבי טולדנו. הניצחון שלח אותה לייצג את ישראל באירוויזיון שנערך באותה שנה במינכן.

המקום שבו ישראל זכתה לעמוד על הבמה ולשיר "עם ישראל חי", דווקא בגרמניה, דווקא פחות מארבעים שנה אחרי המלחמה: לא נעלם מאיש. עפרה חזה הגיעה למקום השני, עם 136 נקודות. זו הייתה הפעם השנייה ברציפות שישראל סיימה שנייה, אבל אף אחד לא זכר את זה ככישלון. זכרו את הרגע.

השיר הזה הוא דוגמה מושלמת למה שעפרה ידעה לעשות: לקחת משפט פשוט, כמעט מתבקש, ולהפוך אותו למשהו שמצמרר. לא בגלל המילים. בגלל הקול.

ועדיין, גם בשיא הזה היא לא נשארה במקום. בעוד זמרים אחרים היו לוקחים נוסחה מנצחת וחוזרים עליה עשור שלם, עפרה עשתה בדיוק ההפך: היא הסתכלה אחורה, אל הבית, אל הפיוטים שהיא שמעה בילדות. מי שמכיר את שירי השנים האלה מזהה את התפנית: פתאום פחות פופ ישראלי קליל, ויותר משהו עתיק, עמוק, ששום זמרת ישראלית אחרת לא העזה לגעת בו.

איך זמרת מהתקווה כבשה את לונדון וניו יורק

כאן מתחיל החלק שהרבה ישראלים שכחו, או בכלל לא ידעו. באמצע שנות ה-80 עפרה חזה עשתה משהו שאף זמר ישראלי לא עשה לפניה בקנה מידה כזה: היא יצאה החוצה, לעולם, ולא בתור "הזמרת מישראל", אלא בתור כוכבת בזכות עצמה.

האלבום "שירי תימן", שבו עיבדה פיוטים תימניים עתיקים בלבוש מודרני, הפך אותה לשם בעולם ה-world music. השיר "Im Nin'alu", שמבוסס על פיוט של המקובל התימני שלום שבזי מהמאה ה-17, נדגם והפך ללהיט מועדונים באירופה. פתאום נערים בלונדון רקדו לצלילי פיוט בן 300 שנה, בלי לדעת בכלל מה הם שומעים.

ב-1993 היא הפכה למועמדת הישראלית הראשונה אי פעם לפרס גראמי, בקטגוריית "אלבום מוזיקת העולם". היא שיתפה פעולה עם אמנים בינלאומיים, הקול שלה נשמע בפסקול של הסרט "נסיך מצרים", והיא הופיעה במקומות שזמרת מהתקווה לא הייתה אמורה להגיע אליהם.

וזה אולי הדבר הכי מרשים בכל הסיפור: היא לא ויתרה על מאיפה שהיא באה כדי להצליח בחוץ. ההפך. דווקא השורשים התימניים, אותו רטט שספגה בבית בשכונה, הם מה שעשו אותה ייחודית באוזניים זרות.

המוזיקאית שכולם רצו לעבוד איתה

ככל שגדל המוניטין הבינלאומי, כך גדלה רשימת מי שביקש את הקול הזה. עפרה שיתפה פעולה עם מפיקים והרכבים מהשורה הראשונה, הקול שלה שובץ בהפקות מערביות, והיא הופיעה בפסטיבלים שבהם ישראלים פשוט לא הופיעו באותם ימים. כל זה בלי מנהל קמפיינים, בלי מכונת יחסי ציבור, רק קול, ועבודה.

מי שזוכר את התקופה יודע עד כמה זה היה נדיר. ישראל של שנות ה-90 עוד הרגישה קטנה ומרוחקת מבחינה תרבותית. ופתאום הייתה שם זמרת אחת שהוכיחה שאפשר אחרת, שאפשר לעמוד על אותה במה עם הגדולים בעולם, ולשיר בעברית ובתימנית, בלי להתנצל.

מה אנחנו באמת מתגעגעים אליו

עפרה חזה הלכה לעולמה ב-23 בפברואר 2000, בגיל 42 בלבד. רבע מאה עברה מאז, וזה לא מרגיש כך. השירים שלה עדיין מתנגנים: "שיר אהבה", "לבכות לך", "חי", "קסם", בכל אירוע, בכל רדיו, בכל רגע ישראלי שצריך קצת חום.

כשאנחנו מתרפקים על עפרה, אנחנו לא רק מתגעגעים לזמרת. אנחנו מתגעגעים לתקופה שבה ילדה מהשכונה יכלה לכבוש את העולם בלי לאבד את הקול שלה. היא הוכיחה שאפשר ללכת רחוק מאוד, ועדיין להישאר בדיוק מי שאתה.

ואולי זה הקסם הכי גדול: היא לא הפכה את עצמה לכוכבת בינלאומית למרות מאיפה שבאה. היא עשתה את זה בזכות זה.

תקשיבו ל"Im Nin'alu" היום, ואז לפיוט המקורי של שלום שבזי. בין השניים מפרידות כמה מאות שנים, אבל הקו ברור: מסורת תימנית עתיקה שעברה דרך נערה אחת מהתקווה והגיעה עד מועדוני אירופה. זו לא רק שרשרת מוזיקלית. זו סגירת מעגל של עם שלם, מהגלות ועד הבמה הגדולה.

אז בפעם הבאה שאחד השירים שלה יתנגן ברדיו, אל תעברו תחנה. תקשיבו רגע למה שהיא עשתה: לקחה את הקול שקיבלה בבית, ולא נתנה לאף אחד לשנות אותו. זה הדבר היחיד שבאמת אי אפשר לחקות.