מי הם באמת השפים שמאחורי שולחן השופטים של "מאסטר שף", והדרך הארוכה שעשו עד למסך

כל יום ראשון מיליוני ישראלים מתיישבים מול המסך כדי לראות אנשים מבשלים. "מאסטר שף" הפכה לאחת התוכניות האהובות בטלוויזיה הישראלית, וחלק גדול מהקסם שלה הוא הפאנל: קבוצת שפים ששמותיהם הפכו למוכרים בכל בית. אבל מי הם באמת? לפני שהם ישבו מאחורי השולחן וטעמו, כל אחד מהם עשה מסע ארוך שבנה את הקולינריה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

חיים כהן: הפשטות כאמנות

חיים כהן הוא אולי השופט שהכי קל לאהוב. הפשטות, הכנות והנגישות שלו עשו אותו דמות חביבה במיוחד. אבל הקלילות הזו מטעה: מאחוריה עומדות עשרות שנות ניסיון במטבחים.

את הקריירה הטלוויזיונית שלו החל בתוכנית "שום, פלפל ושמן זית", ומשם הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף הקולינרי. הוא הופיע בתוכניות פופולריות כמו "מאסטר שף" ו"MKR: המטבח המנצח", וניהל לאורך השנים כמה מהמסעדות המשפיעות בישראל. כהן הוא מהאנשים שלימדו ישראלים שלמים שאוכל טוב לא חייב להיות מסובך, לפעמים העגבנייה הכי טובה היא פשוט עגבנייה, עם קצת שמן זית ומלח.

מה שמייחד אותו כשופט זה שהוא לא מתנשא. הוא יכול לזהות מנה טובה גם אצל מתמודד חובב, ולתת לה כבוד. וזה הופך אותו למורה, לא רק לשיפוט. הצופים לומדים ממנו בלי שהם שמים לב.

אם תשאלו טבחים צעירים רבים בישראל מי השפיע עליהם, השם של חיים כהן יחזור שוב ושוב. הוא מאותו דור של שפים שלימדו דור שלם לבשל אחרת: להעריך חומר גלם מקומי, ירקות מהשוק, מנות שמתחברות למטבח הים-תיכוני. בלי ההשפעה הזו, חצי מהמסעדות שאנחנו אוהבים היום פשוט לא היו נראות אותו דבר.

וזה מה שמרגישים כשהוא יושב מול מתמודד. הוא לא רק טועם: הוא מבין מאיפה המנה באה, לאן היא יכולה ללכת, ומה חסר לה. ההערות שלו תמיד נשענות על שנים של עשייה, ולכן הן שוות זהב גם למתמודד וגם לצופה בבית.

ישראל אהרוני: האיש שהביא את אסיה לישראל

ישראל אהרוני הוא מחלוצי המטבח האסיאתי בישראל. הרבה לפני שאטריות וסטיר-פריי נעשו דבר שבשגרה, הוא פתח את אחת המסעדות הסיניות הראשונות והרציניות בארץ, והכניס לתודעה הישראלית עולם טעמים שלם שלא הכרנו.

ב-2017 הצטרף אהרוני לפאנל השופטים של "מאסטר שף". מעבר לטלוויזיה, הוא כתב ספרי בישול רבים, ייעץ למסעדות, ואפילו מתחזק קריירה כדי-ג'יי מצליח: הוכחה לכך שסקרנות לא מכירה גבולות של תחום או של גיל.

אהרוני מביא לשולחן השופטים ידע עצום וסטנדרט גבוה. הוא מי שטעם את הדברים האמיתיים, במקורות שלהם, ולכן הוא יודע לזהות מתי מנה היא חיקוי ומתי היא הדבר עצמו. זה הופך את ההערות שלו למדויקות במיוחד, ולפעמים לא קלות לעיכול.

כדאי לזכור כמה אמיץ היה הצעד שלו בזמנו. לפתוח מסעדה אסיאתית רצינית בישראל של פעם, כשהקהל בקושי הכיר את המטבח הזה: זה היה הימור. אבל אהרוני האמין שאם תיתן לישראלים טעמים אמיתיים, הם יתאהבו. והוא צדק. היום אוכל אסיאתי הוא חלק טבעי מהתפריט הישראלי, וחלק לא קטן מזה מתחיל בו.

מעבר למסעדות ולספרים, אהרוני הוא דמות סקרנית בטבעה: אדם שלא מפסיק לחפש, ללמוד ולנסות. דווקא הסקרנות הזו, שלא דועכת עם הגיל, היא מה שהופך אותו לשופט מעניין. הוא לא נצמד לכללים נוקשים. הוא פתוח להפתעות, ומעריך מתמודד שמעז.

אייל שני: המשורר של הצלחת

ואז יש את אייל שני, אולי הדמות הכי מסקרנת בעולם הקולינריה הישראלי. רוב הציבור מכיר אותו דווקא מהטלוויזיה, בזכות "מאסטר שף" והדרך הפיוטית, כמעט תיאטרלית, שבה הוא מתאר אוכל. כשהוא מדבר על עגבנייה, זה נשמע כמו שירה.

אבל מאחורי הסגנון הייחודי עומד שף רציני מאוד, עם פילוסופיה ברורה: כבוד עמוק לחומר הגלם, ואמונה שאוכל טוב מתחיל בירק טרי ולא בטכניקה מסובכת. המסעדות שלו, בארץ ובעולם, מבוססות על הרעיון הזה: לקחת מרכיב פשוט ולתת לו לזרוח.

שני מחלק את הצופים: יש מי שאוהב את הפואטיקה שלו ויש מי שמגלגל עיניים. אבל אי אפשר להישאר אדיש. ובעולם של טלוויזיה, דמות שאי אפשר להישאר אדיש אליה היא זהב. הוא לא רק שופט מנות: הוא מלמד ישראלים להסתכל אחרת על מה שיש להם בצלחת.

ויש לזה גם השפעה אמיתית מחוץ למסך. הסגנון של שני: לקחת ירק פשוט, להפוך אותו לכוכב המנה, שינה את האופן שבו ישראלים רבים מבשלים בבית. פתאום הבינו שלא חייבים מתכון מסובך עם עשרים מרכיבים. אפשר כרובית אחת, תנור חם, וקצת אהבה. זו מהפכה שקטה, והוא אחד מאבותיה.

מעניין שדווקא הסגנון הכי "גבוה": השפה הפיוטית, התיאורים הדרמטיים, מוביל לבישול הכי פשוט. שני מוכיח שאפשר לקחת את האוכל ברצינות עמוקה בלי לסבך אותו. וזה אולי הלקח הכי חשוב שצופה בבית יכול לקחת מהתוכנית.

שלושה שפים, שפה אחת

מה שמשותף לשלושתם, על אף הסגנונות השונים, זה שכל אחד מהם תרם בדרכו לכך שישראל הפכה למעצמה קולינרית קטנה. לפני עשורים בודדים, "לצאת לאכול" בארץ היה אירוע נדיר ומוגבל. היום יש כאן תרבות אוכל עשירה, מסעדנים מוערכים, ושפים שמוכרים בעולם. השפים האלה הם חלק מהסיפור הזה.

וזה מה שהופך את "מאסטר שף" ליותר מתוכנית בידור. כשהשופטים האלה מעירים על מנה, הם מביאים איתם עשרות שנים של ניסיון, של ניסוי וטעייה, של בניית עולם שלם. הצופה בבית לא רק נהנה מהדרמה: הוא לומד, לאט-לאט, איך נראית מנה טובה ולמה.

אז בפעם הבאה שתצפו בפרק, שימו לב לא רק למתמודדים, אלא לאנשים שמאחורי השולחן. כל הערה שלהם נשענת על מסע ארוך, על מטבחים שעבדו בהם, על טעמים שגילו וייבאו. הם לא נולדו שופטים. הם נעשו שופטים אחרי שכבר בנו, במו ידיהם, את הטעם של מדינה שלמה.