הקול ש"כלניות" עדיין נשמע בו: למה שושנה דמארי דווקא חזרה בגיל 75, וכבשה דור חדש

יש קולות שמזהים בתוך שנייה. הקול העמוק, המיוחד, של שושנה דמארי היה אחד מהם: קול שליווה את המדינה מימי טרום-העצמאות ועד שנות ה-2000, וזכה לכינוי "מלכת הזמר העברי". אבל הסיפור שלה הוא הרבה יותר ממנגינות יפות. הוא סיפור על אישה שסירבה להיעלם.

דמארי, ילידת תימן ב-1923, עלתה לארץ כתינוקת. את "כלניות", השיר שהפך לסמל, הקליטה כבר בשנות ה-40, והוא נחשב עד היום לאחד מהשירים העבריים המוכרים בכל הזמנים. ההגייה התימנית המדויקת שלה, שהדגישה את האות ע' ואת הח' הגרונית, הפכה לחותמת קולית בלתי-נשכחת.

מה הפך אותה ליותר מזמרת?

דמארי לא רק שרה: היא ייצגה. בעשורים שבהם הזהות הישראלית עוד התגבשה, הקול שלה חיבר בין מזרח למערב, בין מסורת לחידוש. כשהיא שרה, אנשים שמעו לא רק מנגינה אלא הצהרה: גם הקול הזה, גם ההגייה הזאת, הם ישראל.

ולמה היא חזרה דווקא בגיל מבוגר?

הנה הפרט שמפתיע רבים: בשנות ה-90 וה-2000, כשרוב הזמרים בני גילה כבר פרשו, דמארי דווקא חזרה. ב-1998, בגיל 75, היא שיתפה פעולה עם הזמר אהוד בנאי ועם מוזיקאים צעירים, והקליטה גרסאות חדשות לשירים הישנים. דור חדש לגמרי גילה אותה.

היא הופיעה כמעט עד יומה האחרון. דמארי הלכה לעולמה ב-2006, בגיל 83, אבל "כלניות" עדיין נשמע בכל אירוע ממלכתי, בכל יום זיכרון, בכל מפגש של אנשים שזוכרים.

וזה אולי הסוד שלה: היא לא ניסתה להישאר צעירה. היא נשארה היא עצמה, וזה בדיוק מה שאי אפשר לשכוח.