הנכד נולד, ופתאום כל מה שעשיתם 'פעם' לא נכון. איך להיות סבא וסבתא תומכים בלי לדרוך על אצבעות

גידלתם ילדים, הם יצאו בני אדם נהדרים, ואז נולד הנכד הראשון, ופתאום מסתבר שהכול 'מסוכן', שמשכיבים אחרת, שמאכילים אחרת, ושהעצה שנתתם מתוך אהבה נשמעת לבת או לכלה כמו ביקורת. אם זה מוכר, אתם לא לבד. המעבר מהורה לסבא הוא אחד המעברים הכי עדינים שיש, ואף אחד לא נותן עליו מדריך.

למה כל כך הרבה דברים השתנו?

כי המדע התקדם. למשל, פעם השכיבו תינוקות על הבטן, והיום ההמלצה הברורה היא על הגב, שינוי שהפחית מאוד מקרים של מוות בעריסה. זה לא שטעיתם פעם; פשוט ידעו פחות. כשמבינים שזו לא ביקורת על ההורות שלכם אלא מידע חדש, קל יותר לקבל את זה בלי להיעלב. דווקא הענווה הזאת היא מתנה גדולה לילדים.

מה ההבדל בין עזרה לבין השתלטות?

ההבדל הוא מילה אחת: 'רוצים?'. עזרה היא 'אני פנויה ביום שלישי, תרצו שאקח את הקטן?'. השתלטות היא לבוא עם דעה על כל החלטה. הכלל הזהב, שעליו מצביעים יועצי משפחה רבים: ההורים הצעירים הם הקברניטים. אתם הצוות התומך. גם אם הייתם עושים אחרת: זו הספינה שלהם, וההחלטות שלהם. כשהם מרגישים את הכבוד הזה, הם דווקא יבקשו את העצה שלכם לבד.

ואיך מגיבים כשבאמת לא מסכימים?

בשתיקה, לרוב. אם זה לא עניין של בטיחות ממש: תנו לזה ללכת. ואם זה כן עניין בטיחותי, אמרו את זה פעם אחת, ברוגע, בלי לחזור: 'קראתי שהיום ממליצים ככה, רק שתדעו'. אמרתם, יצאתם ידי חובה. מכאן זו אחריותם. ההורים שמצליחים לשמור על קרבה הם אלה שיודעים מתי להחזיק את הלשון, וזה, בגיל הזה, סוג של חוכמה.

ומה הדבר שהכי בונה קרבה?

להיות הבית הבטוח. כשהבת מתקשרת מותשת בשתיים בלילה, היא לא רוצה לשמוע 'אמרתי לך'. היא רוצה לשמוע 'אני כאן, מה צריך?'. ההורה שמקשיב בלי לשפוט הופך לעוגן, ולעוגן תמיד חוזרים. אמון נבנה בדיוק שם, ברגעים הקשים, לא בעצות בימים הטובים.

אז בפעם הבאה שבא לכם לתקן, לייעץ, להגיד 'אצלנו עשו אחרת': עצרו רגע ושאלו את עצמכם: זה עוזר להם, או מרגיע אותי? לרוב התשובה תכוון אתכם נכון. הנכדים יזכרו לא את העצות שלכם, אלא את התחושה שבבית של סבא וסבתא תמיד היה רגוע, חם ובלי שיפוט.