למה אנחנו מפהקים, והכי מוזר, למה זה מדבק? ההסבר על החמצן התברר כטעות

נסו עכשיו לא לפהק אחרי שתקראו את המשפט הבא: כשאתם רואים מישהו אחר מפהק, גם אתם מתחילים. כמעט בלתי אפשרי להתאפק. הפיהוק הוא אחת התופעות הכי שכיחות בטבע, ועד היום מדענים מתווכחים למה בכלל אנחנו עושים את זה.

ההסבר הישן, שכולנו למדנו, היה שפיהוק מכניס יותר חמצן למוח. אבל מחקרים מהעשורים האחרונים פירכו את התיאוריה הזאת כמעט לגמרי. במחקר שנערך באוניברסיטת מרילנד, נבדקים שנשמו אוויר עשיר בחמצן לא פיהקו פחות מאחרים. אז אם זה לא חמצן: מה זה כן?

אז למה אנחנו באמת מפהקים?

ההשערה המובילה כיום, שפיתח החוקר אנדרו גלאפ, היא שהפיהוק מקרר את המוח. כשאנחנו עייפים או משועממים, טמפרטורת המוח עולה מעט. פתיחת הלסת הרחבה והשאיפה העמוקה מזרימות אוויר קריר ומשפרות את זרימת הדם: מעין מאוורר ביולוגי פנימי.

התיאוריה הזאת מסבירה גם ממצא מפתיע: אנשים מפהקים יותר כשהטמפרטורה בחוץ נמוכה מטמפרטורת הגוף, ופחות כשחם מאוד בחוץ, כי אז אין אוויר קריר לקרר בעזרתו.

ולמה זה מדבק?

הפיהוק המדבק הוא תופעה חברתית מרתקת. מחקרים מצאו שאנחנו נדבקים בפיהוק יותר מאנשים שאנחנו קרובים אליהם: בני משפחה וחברים מקרבים את הפיהוק יותר מזרים. חוקרים קושרים את זה לאמפתיה: היכולת "להתחבר" לאדם אחר ולשקף את מצבו. ילדים מתחת לגיל ארבע, וגם אנשים מסוימים על הספקטרום האוטיסטי, נדבקים פחות בפיהוק, ממצא שתומך בקשר לאמפתיה.

מעניין במיוחד: גם כלבים נדבקים בפיהוק מבני אדם, מה שמרמז שהמנגנון הזה עתיק ומשותף ליונקים רבים.

אז בפעם הבאה שמישהו מפהק לידכם ואתם נגררים אחריו: אל תתביישו. זה לא סימן לשעמום. זה אולי הסימן הכי עתיק שיש לכך שהמוח שלכם מחובר לאנשים סביבכם.