דבורה אחת מוצאת שדה פרחים, ותוך דקות כל הכוורת יודעת לאן. הסוד הוא ריקוד, ויש בו מתמטיקה

דבורה בודדת יוצאת לחיפוש, ומוצאת שדה פרחים עשיר במרחק קילומטר וחצי מהכוורת. השאלה היא איך, לכל הרוחות, היא מצליחה לספר לאלפי חברותיה החשוכות בכוורת לא רק "מצאתי", אלא בדיוק לאיזה כיוון ללכת וכמה רחוק. התשובה היא אחת התגליות היפות בתולדות חקר בעלי החיים.

היא רוקדת. הדבורה החוזרת מבצעת על דופן הכוורת תנועה שנקראת "ריקוד הנדנוד": היא נעה בקו ישר תוך כדי שהיא מטלטלת את הבטן, ואז חוזרת בחצי מעגל, שוב ושוב, בצורת שמינייה. וזה לא ריקוד שמחה. זו הודעה מקודדת.

איך ריקוד מכיל מפה?

כאן נכנסת המתמטיקה הקטנה והמדהימה. הזווית של קטע הקו הישר ביחס למעלה (כיוון הכבידה) מציינת את הזווית אל מקור המזון ביחס לשמש. כלומר הדבורה מתרגמת "שמאלה מהשמש" ל"שמאלה ממעלה". ואורך הנדנוד מקודד את המרחק: ככל שהריקוד נמשך זמן רב יותר, כך השדה רחוק יותר. הדבורות הצופות נוגעות בה, סופגות את התזמון, ויוצאות לדרך.

מי שפיצח את הקוד הזה היה הזואולוג האוסטרי קארל פון פריש, שעבד שנים עם כוורות זכוכית כדי לצפות בריקוד. ב-1973 הוא חלק את פרס נובל לרפואה על הבנת "שפת הדבורים". מעטות הן השפות בעולם החי שאדם פיצח עד רמה כזו.

האם הדבורות באמת "מבינות" את ההודעה?

מחקרים מאוחרים יותר חיזקו את התמונה בצורה אלגנטית: כשחוקרים בנו דבורה רובוטית זעירה שביצעה את הריקוד, חברות הכוורת אכן יצאו לכיוון ולמרחק שהרובוט "אמר". כלומר ההודעה אינה רמז כללי: היא הוראת ניווט ממש. כוורת אחת מבצעת בכך, בכל יום, אלפי "שיחות טלפון" שקטות בשפת ריקוד.

מה כדאי לקחת מזה

בפעם הבאה שתראו דבורה מזמזמת בין הפרחים, תזכרו שהיא לא סתם אוספת: היא בדרך לדווח. מאחורי הזמזום התמים מסתתרת מערכת ניווט שלמה, שפותחה הרבה לפני שהמצאנו את המילה GPS. הטבע, מסתבר, ידע לכוון את הדרך הרבה לפנינו.