למה השמיים כחולים ביום ואדומים בשקיעה? התשובה היא אותה תופעה בדיוק, וזה גאוני

זו אחת השאלות הכי ילדותיות וגם הכי עמוקות שיש: למה השמיים כחולים? רובנו עונים משהו מעורפל על "השתקפות של הים", וטועים לגמרי. הים בכלל לא קשור. התשובה האמיתית נמצאת באור עצמו, והיא יפהפייה.

אור השמש נראה לנו לבן, אבל הוא בעצם תערובת של כל צבעי הקשת. לכל צבע יש "אורך גל" משלו: הכחול והסגול הם הגלים הקצרים והקופצניים, האדום והכתום הם הארוכים והרגועים. וברגע שהאור הזה פוגש את האטמוספירה: מתחיל הקסם.

אז מה הופך את הצהריים לכחולים?

כשהאור הלבן חודר לאטמוספירה, הוא מתנגש במולקולות זעירות של אוויר. הגלים הקצרים: הכחול, מתפזרים על ידיהן הרבה יותר חזק מהגלים הארוכים. כלומר הכחול "מתפזר" לכל עבר בשמיים, ולכן בכל מקום שנביט בו ביום, אנחנו רואים כחול שמגיע אלינו מכל הכיוונים. התופעה נקראת פיזור ריילי, על שם הפיזיקאי הבריטי לורד ריילי, שזכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1904.

ולמה לא סגול, שגליו אפילו קצרים יותר? כי השמש פולטת פחות סגול, והעין שלנו רגישה יותר לכחול. אז הכחול מנצח.

ואם זה כך: למה השקיעה אדומה?

כאן ההברקה. בשקיעה השמש נמוכה, והאור שלה נאלץ לחצות הרבה יותר אטמוספירה לפני שיגיע לעין: דרך פי כמה וכמה ארוכה יותר מאשר בצהריים. במסע הארוך הזה, כל הכחול כבר "בוזבז" ופוזר הצידה הרבה לפני שהגיע אלינו, ונותרים רק הגלים הארוכים שמצליחים להגיע עד הסוף: האדום והכתום. אותה תופעה בדיוק, פיזור, רק שעכשיו היא מצלצלת לנו באדום.

מה כדאי לקחת מזה

הכחול של אחר הצהריים והאדום של הערב אינם שני דברים. הם אותו אור, אותו פיזור, רק בזווית אחרת ובמרחק אחר. בפעם הבאה שתעצרו מול שקיעה אדומה, תזכרו: אתם לא רואים צבע חדש. אתם רואים את כל הכחול שכבר התפזר בדרך, ורק האדום שרד את המסע.